תערוכת בוגרים 2004 | מגמת אומנות בית ספר "מעלה הבשור"

שוב תערוכת בוגרים! שבאה כמיטב המסורת בסוף יוני, בעונת הסיומים והחגיגות, רגע לפני הבר מצווה וחג המחזור. מדי שנה הבוגרים צעירים וטריים, העבודות שונות – אבל תמיד יש משהו מרגש באוויר, נוגע, אותנטי ותמים.

23 בוגרים סיימו השנה והציגו עבודותיהם במעלה הבשור,מתוכם יציגו 8 בוגרים בגלריה בבארי את עבודותיהם:

דרור נטע מציבה שורות ארוכות וישרות של משולשים, כמו במפקד צבאי חמור, עליהם היא מדביקה מצד אחד תצלומים של צברים ומצד שני טקסטים שנכתבו ע"י אמא שלה ועוסקים בפחדים של אם ששלחה את בניה, לצבא. הצבר המיתולוגי מחליף את תמונת החייל-הבן-הגיבור.

ברובד האישי מעלה דרור את החוויה האישית שלה כבת ואחות לחייל ביחידה קרבית ואת המתח והחרדות בבית.  ברובד הקולקטיבי היא מציירת תמונת מצב של החברה הישראלית, חברה ששולחת את בניה לקרב.

עטר דואני עוסקת אף היא ביחסי אם ובת ובשבר שנוצר. שמיכת טלאים העשויה ממתכונים של האם מכסה ארגז ישן. במקום שהשמיכה קרועה נוצר חור , ממנו ניתן להציץ פנימה לארגז ולראות שמלת ילדה קטנה. העבודה עוסקת בשאלות של נשיות, אמהות וילדות כואבת. הקרע בשמיכה, שתפקידה לחמם ולהגן, מעביר תחושת כאב והאשמה של הבת כלפי האם.

נוגה פרוסט פורשת יריעות מדבק פלסטי וקמח, שמשדרות מצב קיומי ארעי, עדין ושביר. העבודה מעבירה תחושה של מקום מאוד אינטימי, ותחושה של דבר שקרה, שחלף והשאיר אחריו עקבות. תחושה חזקה של זמן ובליה של החומר.

גלי זורע מציבה על רצפת הגלריה דמויות זעירות מחימר, סדוקות ושבורות גפיים, שאינן מביטות זו בזו. על הקיר ארבעה ציורים של אחת הדמויות מזוויות שונות, מצוירות בפחם בהגדלה שמדגישה את הסדקים והתפוררות החומר. העבודה עוסקת בשבירות ובכאב, בדברים הקטנים והלא נראים כמעט, ובניסיון לאחות אותם ולתת להם מקום.

איילת שטרמן מציגה על גבי כנים צבועים בשחור, פאסאדה של פורטרטים מצויירים באפור של "מיטב" הדיקטטורים במאה האחרונה: היטלר, סטאלין, סאדם חוסיין , מוסוליני ופידל קאסטרו. בתוך השורה ה"מכובדת" מופיע גם פורטרט עצמי של איילת. העבודה מנסה להיכנס לנעליים של אותן דמויות, מנהלת דיאלוג עם הרוע, הופכת אותו לקרוב ולאנושי יותר ולמצמרר לא פחות. הצופה מוזמן לשבת על הספסל ממול ולשמוע באוזניות בלדה קיטשית וסנטימנטלית משנות ה-60, שהופכת את הרוע לוורוד, מגוחך, אינטימי וסוריאליסטי.

סביון אילן מציבה דלת אמיתית (רדי מייד) שמצויר עליה חלון קטן שנישקף ממנו מראה פנימי של בית כנסת. למרגלות הדלת מונח שטיחון לניגוב רגליים, תמים למראה. השטיחון מדמה דשא, נראה סינטטי ומסחרי. אך לא! בהמשך מתברר שסביון יצרה אותו מפלסטלינה, דבר שהופך אותו ללא שימושי, לא ניתן לנגב בו את הרגליים. בית הכנסת נמצא מהעבר השני של הדלת, בלתי נגיש לצופה (האם הוא באמת קיים מעבר לדלת?) ובלתי מושג.

אפרת אבני יצרה עבודה מחמישה חלונות ישנים שמצאה, הצמודים זה לזה בחוזקה ע"י קליבות. בין החלונות לחוצות-מעוכות שקיות מלאות במים, מעין בועות שקופות, וציורים נוסטלגיים מהילדות בקיבוץ בשמן על גבי שקפים. אבן התלויה ומתנדנדת על מוט , מאיימת לנפץ את החלונות, ולפוצץ את הבועה של התמימות והעיוורון של בת הקיבוץ. השקיפות של החלונות באה לייצג את חיי הקיבוץ, בהם כולם צריכים לדעת הכל על כל אחד. חוסר בפרטיות. הגנה לוחצת ומעיקה כאחד.

תמרה טנר מציגה על גבי מדפים אובייקטים יומיומיים שאספה וסגרה אותם בתוך יציקות גבס. העבודה משדרת תחושה של תצוגה מוזיאונית, שיש בה מימד קר של סדרתיות, מיון, תיעוד וסדר אובססיבי. קוביות הגבס מעבירות תחושה חזקה של קיפאון ומוות. החפץ המוכר מאבד את זהותו והופך לאובייקט מטפורי.

העבודות שונות מאוד זו מזו בחומרים, בהצבה ובנושא המטופל, אך משותפות לכולן הרצינות והכנות. הן כובשות לב בישירות שלהן ונותנות לנו, המבוגרים, להציץ לעולם הבוגרים – עוד רגע חיילים ועדיין נערים.

חזרה