תערוכת בוגרים 2008 | מגמת אומנות בית ספר "נופי הבשור"

21.7.2008 – 5.7

כמדי שנה עם בוא הקיץ, כשהחופש הגדול מגיע, סוער וחם ובלתי ניתן לעצירה, מגיעה גם לגלריה תערוכת הבוגרים שאתם מחכים לה… לא נסגור את העונה בלעדיה.

גם השנה המציגים הם בוגרינו הטריים בני י"ב וי"א, המחזיקים במכחול, המפסלים, והמצלמים בסטילס ובוידיאו. מעניין לראות במה עוסקים הנערים רגע לפני שיפרחו מן הקן, רגע לפני הצבא ושנת שרות, רגע לפני שמתחילים החיים האמיתיים שם בחוץ, ללא היד המגוננת שלנו.

גל מלמן מביטה לאחור על הילדות. בשלושת ציוריה היא מביימת מצבים בהם הילד/ה ממהרים לגדול ולחקות את עולם המבוגרים. הילדה ממהרת לגדול ולהפוך לאשה, מתחפשת ומתאפרת מול הראי. הילד לובש חולצת חייל הגדולה ממידתו ועומד בפוזה כמחזיק נשק. מכין עצמו לגדול ולהיות לוחם. ילד נוסף מחקה תנועות של איש עסקים המצויד בסיגריות ופלאפון. האם כך אנו מחנכים אותם? שואלת גל.

עתליה דיין מציירת ילדים מהעולם השלישי כפי שתפסו אותם צלמי נשיונל גיאוגרפיק. ילדים עניים המצוירים על רקע של אזור כפרי עם רמז לקברים, למוות. פעולת הציור נתפסת כאקט של הזדהות עם המצולם, עם הילד העני מהעולם הרחוק. התלייה בשורה ארוכה מייצרת תחושה של רצף של מבטים הננעצים בנו. לא ברור מי מביט במי. מי ה"אחר" ומי פה הסובייקט הצופה.

דניאל כהן ציירה על בד ענק גדוד של חיילות במדים. החיילות מצוירות כאיש אחד, באופן אנונימי, ללא פרטים מזהים כמעט, מה שנותן להן עוצמה. ילדה קטנה ניצבת בקדמת הציור עם גבה לצופה ומתבוננת בהן בהערצה. דניאל, רגע לפני הגיוס לצבא, מתריסה את עמדתה הפמיניסטית וטוענת שגם בנות יכולות לשרת בצבא כחיילות קרביות… וזה אכן מה שהיא מתכוונת לעשות!

איילה מינקר מציירת על גבי בלטות, מנציחה ומספיגה לתוך האבן מקומות ורגעים מן העבר. איילה עוסקת בזיכרונות דרך צילומי מקומות נטושים שמעבירים את תחושת החסר, ההעדר. אחיה הבכור, עידן, נהרג באסון המסוקים כשהייתה כבת שבע. הזיכרון החזק ביותר שנשאר לה ממנו הוא ממגרש הכדורסל. כשהיה חוזר עידן מהצבא, עוד לפני שהיה מוריד את המדים, היה מגיע אליה לגן, לוקח אותה למגרש ומלמד אותה לשחק. זו הייתה הדרך שלהם להיות ביחד. כיום עומד המגרש הזה נטוש. בנו כבר מגרש חדש במקומו, אך זה הישן, עם הספסל המשקיף אליו והשביל אל הגן, והכדור שנשאר מיותם, מעבירים את סיפור הגעגוע והחסר שלא יוכל להתמלא לעולם.

מור בן ישי עוסקת בעבודתה בנושא הזמן החולף והכיליון, המוות. על משטח שעווה גדול ציירה נערה תמימה על רקע יער אפל, על ידה ניצב עורב שחור, מבשר המוות. פלטות חמות ממוקמות מאחורי הציור ובתהליך איטי ממיסות את השעווה ומביאות להתכלותו. השעווה האדומה מבעבעת, נפערת כפצעים שותתי דם והציור נוזל וקורס לתוך עצמו.

אורי אבני הציבה סדרת צילומים תחת הכותרת "חיים בין פחד לתקווה". בסדרה שלוש סצנות מרכזיות, המבטאות את מנגנון הפחד והתקווה הנמצא בכל מקום בחיינו. סצנת האשה ההרה היורדת מהאמבולנס מבטאה את הפחד מהלידה, מהכאב אל מול הציפייה לתינוק שייוולד, התקווה שהכל יעבור בשלום. סצנת הגבר שמציע פרח לגבר שני היא סיטואציה רומנטית המלווה בחשש על רקע מוסכמות חברתיות ופחד מדחייה למול תקווה לקשר ולאהבה. הסצנה השלישית של כלה בהריון הנפרדת מבעלה החייל שהולך למילואים היא חזקה במיוחד וישראלית מאוד.ברקע נמצא המוצב והחשש מהמצב הביטחוני, פחד שמא לא יחזור אהובה, והתקווה לראותו שוב נמהלת בתקוות הלידה המתקרבת… "ללא אלו, ללא הפחד והתקווה, לא היה טעם לחיינו" , מסכמת אורי את עבודתה.

נעם אנקר מבטאת את הכמיהה לרגע של שקט, של פסק זמן, בתוך הרעש האינסופי של החיים. במרכז החלל הציבה אמבטיה ובתוכה דמות ילדה משעווה צפה במי האמבט המקציפים מסבון. רגע הרחצה, לדידה של נעם, הוא רגע של ניתוק מהעולם והתכנסות האדם בתוך עצמו ובתוך מחשבותיו, קצת כמו לחזור אל הרחם. למרות זאת יש משהו מבעית בדמות הצפה, שגוף השעווה הקר שלה מעלה על הדעת גופה ולוקח את העבודה לכיוונים אחרים…

דרור פורת הוא צעיר המציגים, בוגר כיתה י"א, פיסל בחומר סצנה מעודדת ומלאת תקווה בה נראית לביאה רובצת ליד גדי, כפי שכתוב בפתגם הידוע מחזון אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". תנוחת הרביצה שלהם כל כך מושלמת והמבט של הלביאה כה שלו, שנדמה שזה הדבר הכי טבעי בעולם לגדי לשכב בחיקה של לביאה. דרור מגלה וירטואוזיות מדהימה בעיצוב בחומר.

אדם קינג מציג עבודת וידיאו המתעדת פעולה. בוידיאו הוא מצלם את עצמו כשהוא גוזר תמונה משפחתית, מפריד את אבא עם אחותו, את אמא עם אחיו ואותו לחוד. לאחר מכן הוא לוקח חוט ומחט ותופר את החלקים ביחד בניסיון לאחות את התמונה ולהחזיר אותה למצבה הקודם. העיסוק הוא בנושא המשפחה הפרודה ובקושי שלו לקבל את הפרידה, בניסיון הנואש לחבר ולאחות את הפיצול, ולבסוף בהשלמה עם המצב.

יפה לראות שכמספר המציגים כך מספר הנושאים המוצגים פה. מגוון הנושאים והחומרים הופך את התערוכה למעניינת ומגוונת ביותר. המכנה המשותף לכל העבודות היא העמדה האמיתית והאותנטית שלהן. הנערים אומרים את שלהם. כל שנשאר לנו הוא רק להקשיב לקולם.

חזרה