תערוכת בוגרים 2002 | מגמת אומנות בית ספר "מעלה הבשור"

כל שנה בתקופת הקיץ אנו פותחים "תערוכת בוגרים", וכל שנה מחדש ההתרגשות מרובה . מה יש בעבודות הללו שכל כך כובש אותנו? אולי זה הריח המתלווה אליהן של נעורים, כנות ותמימות, ואולי זה השאלות והתכנים שעולים מהן, שיש בהן אמיתות ועוצמה נוגעת ללב…

כך או כך, הקהל שלנו משוגע על תערוכות הבוגרים ואנו מתמידים במסורת זו שנה אחר שנה.

השנה עוסקות העבודות בשאלת ההתבגרות והפרידה מהילדות, מעבר ממקום מגורים אחד לאחר, הגדלה והקפאה של תמונה עם בני הקבוצה, שיש בה מההתרפקות על ילדות מאושרת וחסרת דאגות,עיסוק ביחסים בין בת לאם שעברה תאונת דרכים,נושא של נשיות – גוף – תנועה, שימוש ברנטגן כדי לחקור תחושות ורגשות פנימיים, דיבור על פנים וחוץ, על המנון ודגל לבן שטוף צבע ועל הדרך להתמודד עם הזכרון של מי שלא יחזור, אך נמצא בכל מקום בחיינו.

טל צור מציירת בצבעי שמן, בסגנון ריאליסטי, סצנה מתוך צילום ישן, שהגיע לידיה לאחרונה בדרך מקרה. בצילום נראית היא כשהיתה בת 6 יחד עם ארבע מחברותיה, כשהן נתלות על מוט אופקי ,תלויות בין שמים לארץ ומחייכות למצלמה. הציור צוייר על מצע של בד דמוי קטיפה בצבע מתקתק של סגול-ורוד עתיק ותלוי ברכות כמו סדין לא מתוח על חבל.

נועה בסין העמידה עמוד לבן קלאסי כבסיס למיטת ילדים ללא מזרון, מכוסה בכיסוי מיטה מצוייר ומעליו אהיל המשתלשל מהתקרה עם צילומים מהקיבוץ שגרה בו ונאלצה לעזבו. מיטת הילדים המורמת אל על ללא המזרון, הפסלון הקטן מהמזרח והתמונות המוצמדות לאהיל, יש בהן מתחושת היתמות והגעגוע לתקופה אחרת.

שיר מאיר מציבה בפינת הגלריה שולחן וכסאות – פינת אוכל מעץ – שנראה כאילו רק עכשיו קמו ממנה דרי הבית והלכו: על משענת הכסא חולצת ג'ינס הפוכה, על השולחן קומקום וספלים ושיירי עוגה. מתחת לזכוכית מציצות תמונות וקטעים מיומנה של דודתה שנפטרה, פרחים מיובשים וחפצים אישיים אחרים. על הקיר צילומים מהמקום שבו נמצא בן הדוד ללא חיים. התחושה החזקה היא של נוכחות מתמדת של המתים בחיי בני הבית.

ניצן דוסטאר משתמשת בנישה של הגלריה כארון בגדים, בו תלויים בגדיה של האם, שעברה תאונת דרכים קשה לפני שנתיים ועדיין לא השתקמה ולא חזרה לעצמה. על בגדי האם כתבה ניצן באדום את מחשבותיה ותחושותיה , משתפת את הצופה המחטט בארון בשינוי העצום שחל בה בעקבות המקרה.

גליה קפלון תלתה שלושה שקפים כחולים וציירה עליהם כמו ברנטגן גולגולת, צואר וחזה. הציורים נותנים אשליה מושלמת של צילום רנטגן, אך הם פגומים, מגורדים, ויש עליהם איזורים שחורים. הדיבור הוא על הריקנות של התוך, כמו נסיון לחשוף מועקה וכאב שנמצאים עמוק בגוף, שרק ברנטגן ניתן לראות.

ענבר אופיר תלתה ציור ענק שמורכב משנים עשר ציורים , שבכל אחד מהם מופיעים זה על גבי זה קטעי גוף, רובם נשיים, בשעת תנועה כלשהיא. לפעמים ריקוד, לפעמים פעולה קטנה מחיי היומיום. ככל שמסתכלים מגלים מתחת לשכבות השקופות עוד ועוד דמויות, ידיים ורגליים, שמצביעות על נוכחות נשית שמוחקת את עצמה אך גם משדרת עדינות וכוח שקט.

לילך ארקוס בנתה פסל בצורת עמוד מרובע, עשוי מדיקט, שמזמין את הצופה להתקרב ולהציץ לתוכו, אז מתגלה מראה מדהים של שברי מראות שמשתקפות זו בזו ומתנפצות לאלפי רסיסים ויוצרות אשליה של חלל אינסופי. הפנים המרהיב גולש החוצה ומצפה את הדיקט ברסיסי זכוכיות, מראות וצילומי עיניים, כעבודת תחרה עדינה.

חן רג'ואן הציב טלויזיה על כן, בה נראית סצינה שחוזרת על עצמה של כדרור כדור מתחת לכיסא בין הרגליים הלוך ושוב. מעל הטלויזיה תלוי בד לבן, כמו דגל שנשטפו ממנו צבעי הלאום, כמו דגל לבן של כניעה. מאוורר שמוצב על הריצפה מלפנים גורם לבד להתנפנף באויר ומחזק את הדימוי של דגל. ברקע נשמעת מנגינת "התקוה" שמנוגנת ברוב פאתוס ע"י תזמורת צה"ל. הדגל וההימנון הפטריוטי, מעומתים אל מול הדימוי החד גוני של כדרור הכדור ויוצרים אמירה אירונית חזקה על המצב הפוליטי בארץ. במקום לעמוד דום לשמע ההימנון, נאלץ הצופה לעקוב אחר הכדור המקפץ מצד לצד.

היופי בתערוכה נעוץ במגוון האמירות ובטכניקות ובחומרים השונים מעבודה לעבודה, והמשותף לכל הוא גילם הצעיר של המציגים .

הזדמנות פז להציץ לעולמם המורכב והמרתק של אנשים צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם ועומדים לפני צבא.

חזרה