תערוכת בוגרות 2005 | מגמת אומנות בית ספר "מעלה הבשור"

כמדי שנה בעונה זו, במרוץ ההיסטרי  שבין הבגרויות למסיבות סיום שנת הלימודים, אנו פותחים בגלריה תערוכה של בוגרי מגמת האמנות.

תערוכת הבוגרים הפכה אצלנו למסורת והיא הסנונית הראשונה שמבשרת את בוא הקיץ.

השנה מציגות רק בוגרות, והן נוגעות בנושאים שונים, העוסקים במשפחה ובילדות, בקיבוץ ובהתפרקות הקבוצה והפרידה הצפויה, בדמות החייל היורה ובביקורת על האמנות עצמה.

אופייני לסוג תערוכה זה הוא הריבוי והגיוון של האמירות והחומרים:

אור חיימי (ניר יצחק) מגדילה שולחן ומוציאה אותו מפרופורציה אנושית, וע"י כך מביאה את הצופה לנקודת מבטו של הילד. הסוכריות הצבעוניות שעל השולחן נמצאות גבוה מדי, מעבר להישג ידו של הצופה-הילד, מפתות בצבעוניות שלהן. אור מטשטשת את ההבדלים בין החפצים האמיתיים (הסוכריות, צעצועי החיות) לבין המפוסלים ומצוירים (השולחן, המפה, ציור הילדה) ומעוותת את יחסי הגדלים ביניהם: החיות הן צעצוע אמיתי, אך למעשה הן פסל מוקטן של חיה גדולה…

יפעת ניסן (כיסופים)  במיצב המשלב הקרנת וידיאו כלפי הרצפה, סאונד ושקופית לתקרה, עוסקת בבית ובדמויות הנשים במשפחתה.  המוטיב המרכזי בעבודתה הוא הבית, מבנה עץ פשוט שהציבה על עמודים. דרך חור בגג מוקרנת דמותה של סבתה, כמו ירח התלוי מלמעלה, משקיפה מהשמיים ושומרת על ה"בית" והמשפחה. דרך חור ברצפה מוקרן כלפי מטה, על גבי שתי אבנים מפוסלות, סרט וידיאו בו נראים ילדים משחקים, אלו ילדי אחותה, וברקע נשמע שיר ערש ידוע בספרדית.

רני דרומי (רעים) מפסלת-מקפיאה את דמותה של סבתה ההודית ביום כלולותיה, בפסל מגבס מלוטש שמתחזה לשיש לבן. דרך העבודה על הפסל, היא יוצרת קשר עם סבתה, שנפטרה בהיותה בת תשע ורק תמונתה מיום החתונה נשאר חרוט בזיכרונה של רני. העבודה מתכתבת עם החיים והמוות. החגיגיות והטוהר של שמלת הכלה, שמסמלת התחלה, לעומת הלובן הקפוא של המתים – בגדי התכריכים.

תום ים (רעים) מציבה על רצפת הגלריה ערימת גלמים שקופים וחלולים,  מעין קליפות מרוקנות מתוכן. ההדבקה וההעמדה בערימה, אחד על גבי השני, מועכת ומבטלת את קיומו האישי של היחיד ומחזירה אותו חזרה להיות גוש ניילון דביק. תום עוסקת בריקנות שנותרת לאחר שהקבוצה נפרדת וכל אחד פונה לדרכו.

ערטל פורמנסקי (נירים) ממלאה אקוואריום במים, כשבקרקעיתו שקוע דגם מוקטן של קיבוץ, עשוי מפלסטלינה.  האקוואריום והדגם בתוכו הם אנלוגיה לקיבוץ כמיקרוקוסמוס חברתי-תרבותי. המים המקיפים את דגם הקיבוץ הסטריאוטיפי משמשים, מצד אחד, כחומר מחייה ומשמר, ומצד שני כחומר חונק שאין בו אוויר. האם הקיבוץ טובע? אולי משומר? או מעין מזכרת לתיירים… הפרשנות בעיני המסתכל.

דותן דקל-חן (ניר עוז) בסדרה בת 3 חלקים, על גבי לוחות דיקט מחוררים, מציירת חייל מצביע ומכוון רובה לעבר החלון. מהחורים בוקעים אורות רצים מהבהבים כשל פרסומת חוצות או דיסקו והאווירה אירונית ואבסורדית. פעולת הירי מספקת, מעניקה ל"יורה" שליטה, תעסוקה, בידור ותכלית. תדמית החייל יש בה מן ההירואיות והשלמות, אך חירור משטחי הציור מרוקנים את דמותו ומעלים סימן שאלה בנוגע לדימוי המלחמה הנוצץ והזוהר, ביחס לקורבנות שהיא גובה.

עירית פאוקר (ניר עוז) מצטטת ציור ידוע של רוי ליכטנשטיין,אמן פופ אמריקאי, "שקענו לאיטנו", והופכת את הצעירים המאוהבים המתנשקים מתחת לפני המים (המאפיינים של אידיאל היופי האמריקאי) לזוג זקנים אפורי שיער, והטקסט המקורי הולך ונמחק…כמו גם הרלוונטיות של אמנות הפופ והפרשנות עליה.

 אוסף מרגש של עבודות צעירות שמזמנות למבקרים בגלריה הצצה חטופה לעולמם של בני השמונה עשרה, רגע לפני סיום לימודיהם.

חזרה