nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

שרון ליפשיץ וסיון גרוס

שרון ליפשיץ | הקו והמעגל  •  סיון גרוס | פועלת דור שלישי

14.5.2011 – 22.4

תערוכתן של שרון ליפשיץ וסיון גרוס בגלריה בבארי יוצרת מפגש  בחלל מהסוג הנשכח והלא עכשווי, געגוע למכנה המשותף הישראלי ולהוויה החברתית של ילדותנו. את פני הצופה בהיכנסו לגלריה מקדם משפט מתוך הוידיאו של שרון ליפשיץ שכתוב על הקיר:

"זה הרגיש כמו בבית?…הרגשת שכאן זה הבית שלך? כן, הייתה בנו איזו רוח כזאת של עשייה. הנה אנחנו מקבלים קיבוץ חדש, זה שלנו ואיך שנבנה אותו כך הוא יהיה."

התערוכה של שרון ליפשיץ בנויה כולה על בסיס הדיאלוג עם האם, ודרכה עם האידאולוגיה הקיבוצית. האמנית מכניסה את הצופה לחדר ההקרנה החשוך לצפות בעבודתה, שהוא גם "חדר החושך" בו מתרחש הצילום של הסרט שלה, שצילמה בשיתוף עם אמה, הצלמת מניר-עוז. המצלמה מוקמה בחדר החושך מעל לקערת המפתח, כשבפריים נראות רק ידיהן המחליפות את ניירות הצילום, והדימויים בתוך הקערה קמים לתחייה בתוך החומר הכימי, בזה אחר זה. דימויים ישנים מימיה הראשונים של ניר-עוז ומימי ילדותה של האמנית שם. ברקע נשמעת השיחה בין השתיים, בין האם לבת. דיאלוג מרגש ומפויס בחלוף השנים, המהווה נקודת חיבור בין שני דורות, כשהבת מנסה להבין מה עבר על האם ועליה באותן שנים של ילדותה בקיבוץ, שהשאירה  מאחור.

 אייל פרי, בקטלוג לתערוכה, כותב:

" חדר החושך הופך לתא וידוי. וידויים הדדיים נאמרים בלחש מעל דפי צילום לבנים ההופכים אט אט לתמונות של עולם הולך ונעלם. עבור האם, חדר החושך היה המפלט מהמולת הקומונה הקיבוצית אליו היא הלכה כדי להיות לבד, ואילו הבת זוכרת את רגעי השהות עם אמא בחדר חושך כזמן היחידי בו היה לה את אמה לעצמה בלבד. הדהוד של זיכרון מציק על ילדות קיבוצית – המולת החברה מחד ולילות רחוקים מאמא מאידך. מסען של שרון ליפשיץ ואמה מפלח שלושה מעגלים: הראשון הוא המעגל הקרוב של אלבום המשפחה הפרטי. המעגל הרחב יותר הוא הארכיון הקיבוצי המשמר בתמונות את מרקם חיי הקהילה הקיבוצית, רגע לפני שקרס מול נחשולי הקפיטליזם ומשקלה המכריע של חברת השפע. המעגל השלישי, הרחב ביותר, הוא של הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, אשר נוצר בעולם המצולם של אמצע המאה ה-20 וזיכרונותיו עוצבו על ידי תמונות. הקו והמעגל הם השתקפות נורת הביטחון ואור הניאון, המרצדים, מתפרקים ומתגבשים בתנועה אינסופית, בין צורה מגובשת לאמורפית ומופשטת. ערבול המים המזרז את הופעת הדימוי מתוך נייר הצילום מתעתע: לרגע הקו והמעגל הם כתם מוצק, צורה מוגדרת ואז כמו להבות אש מגיעה מערבולת ההתפרקות וחוזר חלילה, כאותן תובנות המציפות את שרון ואמה ומסרבות להצטמצם אל המארג התמונתי."

 שרון ליפשיץ, בת הקיבוץ שעזבה, חוזרת לביתה שלא על מנת לשפוט ולבקר. יש בעבודתה חזרה למקור, לבסיס, ממקום נקי. היא שואלת שאלות יסוד שנוגעות לביתה ולמשפחתה אל מול האידיאולוגיה הקיבוצית, ולכן היא מצליחה לגעת בנו במקום כל כך אישי.

 נקודת המפגש של שרון ליפשיץ עם סיון גרוס עוברת דרך האידאולוגיה הסוציאליסטית הפועלית, שמעסיקה את סיון. סיון גרוס נולדה בפתח תקווה וחיה בשיכון עובדים. היא מביאה את המודעות הפועלית  שלה לאומנותה. ביצירתה היא הופכת בעצמה להיות פועלת חלוצה שבונה את הארץ. היא בונה מודלים ארכיטקטוניים של מעין שיכונים המבוססים על קוביות ומלבנים, על פי האדריכלות המודרנית באירופה שחדרה גם לארץ. לאחר הכרזת המדינה, בשנות החמישים, החלה בנייה מסיבית של שיכוני עובדים בכל רחבי הארץ שנראו כמלבנים המחולקים ליחידות דיור זהות. החברה הייתה אז ברובה ממעמד הפועלים, והבנייה התאימה לתקופתה. בהמשך החלו לחדור "תוספות" על אותו המלבן, ככל שעלתה רמת החיים: החלו לסגור מרפסות, להוסיף מזגן, לבנות מחסנים… בניות לא חוקיות אלו, שפורצות את המלבן הראשוני ויוצרות צורות משונות בנוף הבנוי, הן אלו שמעניינות את סיון גרוס. ההתפשטות הפרטית  לתוך החלל הציבורי, היא טוענת, היא מאוד ישראלית. אצלנו הכל בחוץ: האופניים, המחסן, הגינה, המרפסת שגולשת לשטח הציבורי…

 היא יוצרת במשחק של חומרים , כשהעץ הופך לקרטון, הקרטון לנייר, הגדר מגפרורים – בניית מודלים שיש בה קסם של פשטות, עם חומרים מהחיים. שרי גולן שריג כותבת בקטלוג התערוכה: " מעבר לשימוש של גרוס במבנים המלבניים הלבנים היא משלבת בהם הצבה של פרטים קטנים דמויי עיצוב פנים לחדרים או מעיין מבט-על של תוכנית אדריכלית אשר חלוקת החללים מסומנת בה על ידי קופסאות וחפצים שונים. חלק מהחפצים הם אישים ובעלי מטען כגון קופסאות תכשיטים או חלקי צעצוע. חלקים אלו נמצאו ברחוב ונאספו. החיבור בין האישי לפוליטי פה אינו צועק או מדמם ביקורת אלא דווקא נעשה מתוך משחק חצי מודע-חצי מחויך. זהו חיבור נפיץ בין האישי לקולקטיבי, בין הקיבוצי לעירוני, בין הציוני לבין הרחוב שבו נמצא הסטודיו שלה בתל אביב שברובו מאוכלס בעובדים זרים ודמויות שוליים. על הקירות רישומים  וקולאז'ים של פועלים ופועלות אנונימיים, המחזיקים בידם חפץ שמסמל את המקצוע שלהם.

כותבת שרי גולן שריג:

" הסמליות הריקה הזו מגיעה כביקורת פוסטציונית על המפעל הציוני שבראשו עמד הפרויקט הקיבוצי כאידיאה של ההתיישבות הציונית שבניה היו אמורים לסמל את האליטה החברתית של המדינה. גרוס מדגישה שהקיבוצים הם אינם רק רעיון שנועד לשרת וכיום איבד מתוקפו, כיוון שהם בעיקר בית לאנשים רביםולכן גרוס מתעניינת דווקא בקיום הנוכחי של הקיבוצים שהם כבר אורגניזם עצמאי שלא מתפקד רק כסמל אלא כמקום ממשי. היא בוחנת מה קורה לאותו כלי קיבול פיזי כאשר התוכן שלו מתעדכן או משתנה. את המתח הזה חוקרת גרוס בעיניים רגישות ומחודדות כשהיא איננה מסתפקת בחזרה על אותם ערכים אלא מנסה לשפר אותם, איננה מוכנה רק לבקרם או להסתפק בהצהרה על "מותם" אלא מנסה "להחיותם" על ידי איחוד הפער בין המשמעות לסגנון ביצירה אחת. "

סיון גרוס לוקחת אותנו עשרות שנים לאחור, מחזירה אותנו לימי הזוהר של האידיאולוגיה הסוציאליסטית בארץ ושואלת מה קרה מאז.

בעוד שרון ליפשיץ, שחיה רחוק מעבר לים, חוזרת לרגע לקיבוץ, לבית בו גדלה, לברר שאלות מהותיות הנוגעות לילדותה במקום, שהושפעה מהאידאולוגיה הקיבוצית הסוציאליסטית שהוריה האמינו בה, חוזרת סיון גרוס לאידאולוגיה הפועלית שקיבלה בבית הוריה בעיר אותה היא רוצה לשחזר. בחלל הגלריה מתרחשת נקודת המפגש בין השתיים. מפגש שיש בו מין הנוסטלגי ומין הערכי ומעלה שאלות חברתיות סוציאליות לגבי ההווה בו אנו חיים.

חזרה