nivo slider image nivo slider image

שי זכאי | תווי יער – הספריה

23.1.2010 – 2.1

מאחורי התערוכה היפה, האסתטית והמסודרת בגלריה בבארי : "תווי יער – הספרייה" , עומדת אשה אחת קטנה ונמרצת, שנדמה שאת כל כובד העולם היא נושאת על כתפיה, ולא מוותרת. האמנית שי זכאי.

צלמת ותיקה בעלת רגישות רבה לפריים ולכתם, אמנית אקולוגית, חוקרת, אוצרת ומרצה בתחום האמנות האקולוגית, מנכ"ל הפורום לאמנות אקולוגית, החלוצה בישראל ומהבולטים בעולם בתחום החיבור שבין אמנות לאקולוגיה וסביבה.

התערוכה היא תוצר של 15 שנות איסוף עלים וחומר צומח מ-19 מדינות, אותם מקטלגת שי זכאי בקופסאות, כמעבדה להתנהגות האדם עם הסביבה. הקופסאות הממוינות והמקוטלגות מוצבות על מדפים כספרייה, בה מוזמן הקהל לעלעל, לפתוח את הקופסאות, להריח, לגעת ולקרוא את הסיפורים. בגלריה בבארי מוצגות 50 קופסאות מתוך 167 שנאספו במהלך השנים.

שי זכאי מתניידת עם הספרייה שלה בעולם, כמו יער נייד שנוסע וממוקם כל פעם מחדש במדינות שונות: קוריאה, יפן, ארצות הברית, אנגליה וישראל. היא מעידה על עצמה:

" נדמה לי שמה שהניע אותי לאסוף עלים יבשים, ולתעדם בקפדנות שאינה אופיינית לי, כמי  שנלחמת על חייה, הוא געגוע אינסופי למשהו שהיה, ואמונה אינסופית ביכולת של השפה הויזואלית לחולל שינוי בתודעה. עכשיו אולי זה זמן נכון. החיבור בין המבט על מפגע סביבתי, לבין העלים כעדות מאותו ארוע, מכוון ליצור פיענוח של המציאות, לתווך בין מעשינו לבין תוצאותיהם… הרצון לסמן תהליכים בהם אנו פוגעים בסביבה ואפילו לא יודעים זאת, נובע מהתחושה שלקינו במאה האחרונה במחלת העיוורון, מהסוג שדורש טיפול נמרץ, לא שגרתי."

הקופסאות השחורות של שי , הן בעצם קופסאות נעליים למיניהן שנצבעו בשחור, בגדלים שונים, והאופי הידני שהן חושפות מזכיר את האוספים מהילדות…(תולעי משי, מפיות, פרחים מיובשים… מה לא שמנו בקופסאות האלו?). אך בסידור הקפדני של הקופסאות על המדפים כספריה, הן מתפקדות כאוצרות זיכרון. כותבת שי:

"אנו חיים בקופסאות, הטבע שלנו מגודר ומשולט, הגנים שלנו בעלי רפרטואר ידוע מראש, וביערות בישראל הכל כל כך מסומן שצריך להתאמץ מאוד כדי ללכת לאיבוד…"

בקופסאות, לצד הטקסט המדעי, עם השמות הלטיניים, והטקסט הדוקומנטרי, המספר היכן נמצאו העלים ומדוע נבחרו דווקא הם, כתבה גם טקסטים פואטיים ואישיים, כאלו שלא יימצאו בספרייה מדעית.

על מנת לחוות וליהנות מהספרייה , על הצופה להיות פעיל. שי זכאי מזמינה אותנו להליכה בספרייה שלה:

" כמו בכל גן, על מנת לראותו, ליהנות ממנו ולהתעמק בו, צריך ללכת. אתם מוזמנים להליכה. ריתמוס ההליכה שלי לאיסוף העלים, עשוי להקביל לריתמוס הצפייה שלכם בעלים והקריאה בכרטיסים – בספר, ונגיעה, הרחה, פתיחת הקופסאות וסגירתם והחזרתם למדף – בתערוכה."

לצד הספרייה, על הקיר הגדול בגלריה, מוצגת סדרת תצלומים שצילמה שי זכאי ביער הסמוך לסטודיו שלה, במשך 14 שנים, בתא שטח אחד. היא נדרה סוג של נדר לצאת לצלם ביער מדי יום. פעולה יומיומית זו, כמו צחצוח שיניים, הופכת את יער האקליפטוס המת (שנטעו בטעות סוג של אקליפטוס שאינו מתאים לאזור) לקיים ולנחוץ. למעשה, המצלמה הופכת לשומר היער, בעצם פעולת הצילום/שימור היומיומית שלה. היער המת אינו מהיערות שיש להלחם עליהם, אך הוא מייצג את מצב היערות הגלובאלי, שהולך ונעלם ביחד עם החמצן הבסיסי שלנו.

שי זכאי מגלה בהליכתה היומיומית ביער כיצד חיים חדשים פורצים מיער האקליפטוסים המת. הוא מאפשר לאלונים ולאלות לצוץ מחדש, ומאפשר קומפוזיציות בלתי הגיוניות, ענפים תלויים באוויר, דמויות מרחפות בין השיחים… תוך כדי תהליך הצילום, היא מתבוננת בארכיטקטורה שהיער יוצר לעצמו כשלא מפריעים לו. אלו הם "תווי היער".

העבודה על "תווי יער" היא כעבודתו של חקלאי בשדה, כחלק בלתי נפרד משגרת יומו. לכאורה אין סיבה ממשית הנראית לעין לפעילות מסוג זה.

כותבת שי זכאי:

"אינני מתעסקת בטבע "הנשגב" או "היפה". אין כאן אירועים עוצרי נשימה…קיים כאן סוג של כתב הנמצא בין האירועים והמילים, בין תרבות וטבע, בין אדם וסביבה… אלו הם תובנות המכוונות לחידוד רגישויות טבע שאבדו לנו, מבט שנשכח מאז תחילתו של המשבר העמוק בין האדם לסביבתו."

טכניקת הצילום בסדרה זו חוזרת לאיכויות של תחילת הצילום, של הדאגרוטייפ. שי זכאי מצלמת ואז מוחקת, משטיחה, שורטת, מטשטשת פינות, כמו מנסה לעורר איזה ידע קדום, לחזור אחורה בזמן. היא מנסה בצילומיה לתפוס את נשמת היער, ומשאירה כתמים עיוורים באמצע הצילום לזכר יערות שנכרתו.

בחלל תלויים שלושה אובייקטים פיסוליים:

"פרידה משלמת הבטון" – הדפסת צבע על לוח בטון. שלמת הבטון היא יצירה מתמשכת לאורך השנים, דרכה בוחנת האמנית את מדיניות מקבלי ההחלטות בישראל ביחס לסביבה.

העבודה מתבססת על המטאפורה המילולית שטבע אלתרמן "נלבישך שלמת בטון ומלט", שדיבר על בנייה ופיתוח בא"י. שי זכאי מרמזת פה על השגיאות הרבות שנעשו בארץ בתחום הסביבתי, ועל הכמיהה שלה לנוף המקומי הבראשיתי, לפני שקולקל.

"שריון אישי" – עשוי מעלי צבר יבשים.

"אלת העמק" – עשויה מגזם של דקל וושינגטוניה, שלף בננות, עלי בננות, ערבה אנגליה, ציפור גן עדן, מנורה. הפסל הוא מחווה לנופים החקלאיים ההולכים ונעלמים.

שלושת האובייקטים מסמלים את הצד הנשי בטבע, אלות הפריון, הארכיטיפ הנשי של הטבע כאמא-אדמה, והן מוצבות בשורה אחת.

 בחדר ההקרנה מוקרנים שני סרטי וידיאו-אנימציה.

 "החייאה" – עוסק בסודות העתיקים של הנבטים שחיו במדבר לשמירת מים חיים ולהישרדות בתנאים קשים. סוגיית התחממות כדור הארץ והמצוקה שעלולה לנבוע מכך, צריכה להוביל לחיבור מחודש בין אדם וסביבה וכושר המצאה יצירתי במיוחד.

"רוח המקום" – עוסק בישויות טבע בסביבה פגועה, המתעוררים לחיים. עקב שנים של אבולוציה והתרחקות מהטבע, איבדנו את היכולת לראות ישויות אלו, אך המצלמה חושפת אותם. רוח המקום הן ישויות טבע שאינן אדם, או צמח או עץ.

שי זכאי נולדה כנראה להיאבק ולהלחם בשביל כולנו על מה שנראה לה החשוב מהכל, מצב כדור הארץ. היא מנסה "לתקן את העולם" בדרכה הצנועה והבלתי מתפשרת. יש משהו מעורר הערכה באנשים כאלו. הפעולה הסיזיפית של האיסוף והצילום היומיומי, והאמונה שזה ישפיע בסופו של דבר… אבל דבר אחד בטוח: הפעילות הזאת של שי מייצרת יופי מיוחד במינו שקשה להתכחש לו.

חזרה