שירה גלזרמן נועה חרובי ושרון טל

3.2.2007 – 13.1

 הגלריה בבארי מציגה שלוש אמניות צעירות. בחלל הגדול מציגות ביחד שירה גלזרמן ונועה חרובי,בוגרות בצלאל וביה"ס לציור של ישראל הירשברג, ציורי שמן ריאליסטיים. הציורים מצוירים מתוך צילומים, נובעים מחוויות אישיות.

שירה גלזרמן מציירת דמויות מעולמה הקרוב, מבני משפחתה (סבותיה) וממעגל חבריה הקרובים, שיש בהם דוק של עצבות ומיסתורין, אולי בשל הקפאת התנועה, הזמן שעוצר מלכת בציור, ואולי בשל הבחירה בציורי דמויות זקנות שהזמן נתן בהן את אותותיו, ברגע של מנוחה על כסא נוח וציפיה שלווה או ילדה במצב של התכנסות ועירפול, נערה עם מבט אבוד על רקע עירוני אפל ומאיים.

שירה מעידה על עצמה שהדיבור הפוסט מודרני על הציור אינו מעניין אותה. ציור עבורה הוא, מעל הכל,"חדוות הצבע והאור. הניסים(והאסונות) שקורים כשמערבבים צבעים, הדרכים האינסופיות בהן הם פועלים הדדית והתחושה הנדירה של התרוממות הרוח כאשר מה שהיה עד לפני רגע קבוצה של כתמים צבעוניים, קם לחיים בצורת פיסת אריג או מבט…הציור המוגמר כמעט לעולם אינו החלק הטוב או המסעיר ביותר של התהליך."

היא מנסה להעביר לצופה חוויה אסתטית ורגשית טהורה, ולא אינטלקטואלית.

נועה חרובי עוסקת בדיוקן עצמי, גם כשמציירת אנשים אחרים. כל עבודותיה מגלות ומסתירות בו זמנית, קוראות להתבוננות וחוסמות אותה: דמות האם שמפנה את גבה לצופה, דמות האמנית עם מסכה על עיניה, והמראה שמשקפת את החדר אך נשארת אטומה. דמות צעיר עומד בפינה בחלל של כיתת לימוד ריקה, מישהו לא ידוע בתחפושת של אריה, עומד על מדרכה עירונית , ספסל ריק בגן שעשועים נטוש…

במבט ראשון נדמה שאין כל קשר בין העבודות, אך כמו במקרה של הציורים של שירה, הקשר נמצא ברמת התחושה שנושאים הציורים, תחושה של הקפאת מצב שיש בו ניכור ושרב בו הנסתר על הגלוי.

"יש פה אמירה על יכולתו של הציור לגלות משהו על המציאות. גם כשהוא "ריאליסטי" הוא סובייקטיבי ומוגבל", טוענת נועה חרובי.

בחלל השני תוקרן עבודת הוידיאו של שרון טל, סטודנטית לאמנות בספיר: "מן עייניה לתנין".  בוידיאו שלה חוזרת האמנית לשורשיה המצריים. מתחפשת בבגד שחור עם כיסוי ראש לערביה, מדליקה את הרדיו על שירים בערבית ומתיישבת ובונה חומה מקופסאות גפרורים ריקות, שהולכת וגובהת עד שכמעט מסתירה אותה. בוידיאו נוסף היא לשה בצק ומשתמשת בו לסתום את הסדקים בקירות ביתה.

"מן עייניה לתנין" (גם את שתי עיני אתן לך), הייתה אומרת לה סבתא בכל פעם שהביעה משאלה ולו הקטנה ביותר. "ניגון השפה הערבית בערבוב עם עברית וצרפתית עדיין מתנגן באוזני למרות השנים הרבות שחלפו מאז. זיכרונות מתוקים השאירה לי סבתי, של צלילים וריחות ותנועות גוף וידיים שנטמעו בי למרות הזמן המועט שביליתי במחיצתה.", מספרת שרון טל.

לחוויה הראשונית שלה מבית סבתא התווסף כיום מימד פוליטי של הסכסוך הערבי-ישראלי. השרות הצבאי שלה בשכם, הקסאמים שנופלים פה באזור…כל אלו משנים את נקודת המבט התמימה שלה כילדה. מי שעולמם היה דומה במהותו לעולמה, הפך להיות האחר ששוכן מעבר לגבול, מעבר לחומת השנאה, שהיא הרבה יותר גבוהה ועמידה, כך מסתבר, מאשר חומת קופסאות הגפרורים שהיא בונה…

שלושת האמניות המציגות הן צעירות מאוד, בוגרות טריות של בתי ספר לאמנות בארץ ומעניין לראות את הנטייה הריאליסטית בעבודתן כמסמנת של מגמה בולטת כיום באמנות הישראלית הצעירה.

חזרה