שולה קובו ועומרי בלה

שולה קובו | מזימות  •  עומרי בלה | On Off שחור לבן

14.4.2007 – 24.3

תערוכתה של שולה קובו "מזימות" מורכבת מעבודה גדולה אחת בשם זה ושתי סדרות של עבודות קטנות בחרוזים, על גבי בדים ריבועיים ועל גבי ממחטות אף ומפת שולחן קטנה.

בקיר המרכזי שמול הכניסה תלויה העבודה הגדולה "מזימות", העשויה כולה באופן וירטואוזי ומעורר התפעלות מהדבקה של חרוזים בגוונים ובגדלים שונים, עבודה חדשה שעדיין לא הוצגה. בעבודה נראות נשים כשהן עוסקות במלאכות נשיות: תפירה, גיהוץ ועבודת מחט. השם "מזימות" ניתן לעבודה בשל היות האישה , לכאורה, זוממת מזימות (או רוקמת מזימות, כלשון הביטוי הידוע), דימוי האישה כמכשפה.

רושם זה נוצר מאופן הישיבה של הנשים במעגל, כשהן עסוקות כל אחת בעצמה ובעבודתה ומבטן נשאר סתום וחידתי.העיסוק העמלני שלהן בתפירה ובבדים, בקבוצה סגורה, יוצר תחושה של התרחשות פולחנית. הסביבה בה הן נמצאות גם היא חידתית ואינה ניתנת לזיהוי.

העבודה עוסקת בנשים ובמלאכות נשיות והחומרים שלה מזוהים כ"נשיים": חרוזים ואבנים חצי יקרות.

סדרת העבודות על בדים מרובעים נעשתה לפני כשש שנים ולא הוצגה מעולם. סדרת מטפחות האף מ-2003-4 מוצגת כאן לראשונה. עבודות מוקדמות אלו מלוות את העבודה הגדולה, ונראות כאטיודים קטנים לקראת העבודות הגדולות שנוצרו מאוחר יותר. למרות זאת יש בהם יופי רב וחופש והנאה טהורה מהמדיום. מטפחות האף הנשיות והגבריות מזכירות לנו עולם ישן, לפני עידן הטישיו…בו לכל אחד הייתה מטפחת כזאת בכיסו…

שולה קובו מפליאה לעשות בחרוזיה ויוצרת עולם מגדרי נשי של קסם ויופי, עשיר בטקסטורות ובגוונים , כמו תכשיט יקר או מלאכת מחשבת.

 עבודת הוידיאו של עומרי בלה, סרט קצר באורך של כ-18 דקות, עוסק במדיום עצמו. בתוך חדר מלא מכשירי טלוויזיות ומחשבים, יושב אדם מוקף בפיקסלים זורחים. עוברים ימים והוא יושב, צופה פסיבי שבולע את כל השידורים דרך העיניים. ברגע של עומס יתר השלט המרכזי הופך כל טלוויזיה לחלון למציאות (ספק הזיה) אחרת. האדם רואה את הטלוויזיה בתור מה שהיא באמת… כך כותב עומרי בלה.

הסרט מדהים בצילומיו היפים, בשילוב המרגש בין צילומי השחור-לבן והצבע. נוצר ניגוד חריף בין המציאות האמיתית שבחוץ  – הצבעונית , לבין פנים החדר עם הטלוויזיות, שהפך שחור-לבן. רק הטלוויזיות בחדר הן צבעוניות. באופן זה נדמה כאילו הטלוויזיה הצבעונית "גונבת" את הצבע מהמציאות והחדר, והאדם שבו, נשאר נטול צבע, לא ממשי, הזוי.

 את הסרט מלווה פס קול חזק של מוזיקה אלקטרונית בשילוב עם כלים חיים, שנכתבה במיוחד לסרט ע"י עידו גלעד.

 בשתי התערוכות, שאין ביניהן לכאורה כל קשר, מורכב הדימוי מאין סוף פרטים קטנים: אצל שולה קובו מחרוזים קטנים, אצל עומרי בלה מעשרות פיקסלים ודימויים שמוכפלים דרך הטלוויזיות.

בשתי התערוכות הממד האסתטי,חווית היופי הטהור, עולה ומשתלטת על היצירה והצופה עומד מולה נפעם.

 

 

חזרה