ריקי פוך | תום ילדות

ריקי פוך מציגה בגלריה בבארי מיצב בשם תום ילדות.

"תום ילדות" הוא ביטוי שגור שמתייחס לתמימות ולטוהר שבילדות, ואכן נקודת המוצא לעבודה הייתה זיכרון נוסטלגי לילדותה הרחוקה של האמנית בקיבוץ שכן לבארי, עין השלושה. שם נולדה וחיה עד גיל 3, אז נסעה כל המשפחה לשליחות בארגנטינה, וחזרו כשהייתה בת 6.

זיכרון ראשוני וחזק מילדותה שם הוא תחתונים וגופיות לבנים חלקים. כולם לבשו אותו דבר, אותה מידה, נמוכים וגבוהים, רזים ושמנים.

על קירות הגלריה תלויים בשורה זוגות של תחתונים וגופיות מצופים בסיליקון שקוף, כאילו חנוטים, מפוחלצים, חסרים את הגוף החי  שהיה בהם.

על הקיר ממול תלויים, כמו על ווים, בגדי פעוטות לבנים, גם הם מצופים בסיליקון, בגדים פשוטים יומיומיים. יוצאת מהכלל היא שמלה לבנה מצועצעת וחגיגית ("עירונית") שתלויה לבד על קיר משל עצמה. זו עוד מזכרת צורבת מילדותה של האמנית: כשחזרו מהשליחות בחו"ל, הייתה צריכה לוותר על הבגדים היפים ולמסור אותם למחסן הבגדים, לשימוש כללי (מי שנסע לחופש לעיר היה מקבל בהשאלה בגד חגיגי לנסיעה…).

הנישה בגלריה הפכה לארון בגדים, לתאים במחסן הבגדים, ומולאה בערימות מקופלות ומגוהצות של בגדי עבודה כחולים. הבגד הכחול הוא סמל (עד היום) לקיבוץ של פעם, סמל לעבודת כפיים ולאמונה בעבודה כערך עליון.

פעם כולם הלכו בהם- והיו גאים בתלבושת האחידה הזאת. היום מעטים עדיין לובשים אותם, והיה קשה להשיג את הכמות המבוקשת לתערוכה… אספנו אחד לאחד שאריות שנותרו בבתי החברים בקיבוץ.

 על רצפת הגלריה, לאן שלא תלך, מפוזרים בגדי ילדים זעירים מכוסים בבוץ, באדמת לס מבוקעת.

מה קרה ללובן, לטוהר ולנקיון? הבגדים עם הבוץ שעל הרצפה מעבירים תחושה אחרת, מבשרת רעות, של סוף עגום, של עוני ולכלוך, אכזבה, חדלון ואפילו מוות. שואה.

אדמה – בלכסיקון הישראלי היא גם אדמת מריבה. שלנו או שלהם,לא משנה.

ומה על הילדים? מה על הילדות, התום והתקווה לעתיד טוב יותר? איפה ה"הפי אנד"?..

האדמה טעונה מאוד בעבודה של ריקי פוך, במיוחד על רקע הביוגרפיה האישית שלה ושל משפחתה. אביה של ריקי פוך היה אחד ממגיני ניצנים במלחמת השחרור, שיצא לשבי המצרי , לאחר שהחליטו שהמצב נואש ויש להכנע. תחושת האשמה והכשלון ליוותה אותו שנים רבות. אשמת הניצולים  שהולידה מתוכה תביעה עמוקה להקרבת חיים המועדפת על פני כניעה והצלה.

הדיבור על הסוף ועל המוות הוא טאבו עמוק ביותר שיצרה החברה הישראלית. המבט הישראלי, למוד הניצחון וחדור הביטחון בכוחו הבלתי-מעורער מתבונן באופציה המודחקת, והנשללת של הכניעה והצלת החיים.

בפינה הרחוקה של הגלריה מונחות פיסות צילום שחור – לבן מוגדל של בית בובות, כמו פאזל שהתפרק ונפל מהקיר.  תחושת ההתפרקות שוב מבעבעת ועולה . התפרקות בית הבובות כסמל להתנפצות של חלום, ויקיצה לעולם שבו להיות ילד – ולא חשוב אם בעזה, בבארי או בתל אביב – זה כבר לא ערובה להגנה ולתמימות.

 המצב האנושי המקומי – פוליטי, מועבר דרך השימוש בבגדים. דרכם מעבירה האמנית תחושות, געגועים, אמונות וערכים כמו שוויון, פשטות וטוהר, עוני ומוות. הכל דרך הבגדים, שעוברים תחת ידיה תהליך של הקפאה וריקון, הנצחה ושימור תחת מעטה של סיליקון או אדמה.

 תום ילדות. תמימות נוסטלגית מעורבת בתחושת סוף, תום ואובדן תקווה.

חזרה