nivo slider image nivo slider image

רועי מרקוביץ' ונטע שפירא

נטע שפירא | כלאי רוח  •  רועי מרקוביץ' | עסקים כרגיל

12.2.2011 – 22.1

תערוכתם של נטע שפירא ורועי מנחם מרקוביץ בגלריה בבארי היא חגיגה קטנה (לכבוד ט"ו בשבט אם תרצו) שבאה להרנין את הלב. יש בה את המינון הנכון של יופי ושל קלילות, של הומור ושל מחשבה והסתכלות מפוקחת על העולם. תענוג של תערוכה.

 נטע שפירא מציג בחלל הגדול את תערוכתו "כלאי רוח". השם מכוון לאותם מבנים או קונסטרוקציות למיניהן שתכליתם חידה, כל אותן גיגיות ואמבטיות פלסטיק סדוקות, כלי איגום שאין ביכולתם לתפוס דבר מלבד את עיני הצופה, השקיות שלא ברור מה הן מכילות (אך הקסם של הביתי שולט בהן) ומבני הקרשים המשושים, שיוצרים מתח שכוחו בחוסר תכליתיותו.

הצלם נטע שפירא פועל בתוך עולם שלא ניתן לתפוס אותו, ובתוכו מייצר פעולה קטנה ומשנית. המבנה המוקם באותו חלל מנסה לתפוס משהו – ניסיון פתטי שנועד לכישלון מראש, כמו הניסיון לתפוס רוח. הארעיות וחוסר התכליתיות הן שמאפיינות אותו .

מעסיקים  אותו מצבי גבול שאינם פתורים. הוא מוצא בהם כוח ועניין: הגבול בין התרבותי לשדה הבור, לטבעי, לפראי, משתקף בצילומיו, שמצולמים ברובם בשוליים העזובים של קיבוצו, בחצר האחורית.

הצילום של נטע שפירא אינו צילום תיעודי. הוא אינו צלם מהסוג ש"תופס את הרגע" במצלמתו ומנציח אותו. למעשה הצילום שלו הוא "סופר ציור": הוא בונה קומפוזיציות, הצילום הוא המשך של עבודת הציור שלו. הוא מצלם חלקי פסלים ויצירות משלו, אך אין זה תיעוד של הפסלים אלא דבר שעומד בפני עצמו. לכן נפגשים בצילומיו באופן מוזר ולא שגרתי שולי הקיבוץ, הטבע, האבנים, וחומרי הפיסול: קרשים וחלקי מבנים ולצידם תיאטרון שלם של עננים, להבות, ראשי סוסים מנוקדים אדום וחרדונים תקועים על מקל. כל אלה חיים בהרמוניה בצילומיו כרדי מיידס, כשיירי תרבות של עולמו. מקסימים באי אפשרותם להיטמע מאידך, ובהפיכתם לחפצי תרבות מובנים מאליהם מצד שני. הנמוג, המטושטש, הנעים למבט והגבולי בהגדרתו בין פרטי לקולקטיבי, בין חובבני למקצועי, בין תרבותי לטבעי, כל אלה משרתים את נטע שפירא ויוצקים מורכבות לעבודתו.

מוטיב נוסף שמופיע בעבודות הוא מוטיב המשתה, הארוחה: צילום תקריב של שולחן עם מפה ועליה עקבות של ארוחה טובה, כוסות עם יין אדום, שקיות עם אוכל, צלחות עם שאריות… כל זה בלב שטח המרעה. אזור ירוק ופתוח של טבע פראי. זהו מוטיב סופר תרבותי שיוצר דיסוננס ויזואלי למיקום שבו הוא שרוי. שני צילומי ה"משתה" בתערוכה בולטים באופי הפתייני שלהם, ברכות של הלבן והבורדו, באופן שבו הם מזמינים את הצופה ומפתים אותו, למול צילומי המבנים המשושים שלוקח יותר זמן לצופה להתחבר אליהם. יש בהם דבר מה סתום, חסר פשר ותכלית, למרות שגם הם לבסוף, בשל רכות הצילום והטשטוש, מתחבבים על הצופה.

בנושא הטכני – נטע שפירא נוקט בבחירה ב"צילום רע", מתוך אמירה שהוא מעניין יותר ופותח יותר אפשרויות. הצילומים מצולמים במצלמת פלאפון, שיש לה רזולוציה נמוכה, ומודפסים בטכניקות הדפסה לא מקצועיות, במכונת פלוטר, שמשמשת להדפסת מפות של אדריכלים. התוצאה: טשטוש, צבעוניות בלתי נשלטת, הכחולים נוטים לסגולים, הצבע לעיתים נמרח או יוצר פסים בהדפסה ועוד "הפתעות" שתורמות לאיכות הציורית של הצילומים. עבור נטע שפירא סוג כזה של צילומים הוא שדה פתוח ומסקרן, מה שצילום מקצועי לא יכול לאפשר לו.

על התערוכה כולה שורה קלילות לא קפדנית ותורמת לכך גם התלייה של הצילומים בקליפסים על מסמרים. זוהי תלייה לא שגרתית, ללא מסגרות או הדבקה לקאפה, כשהצילום מתנפנף לו ברישול למטה, חופשי בשתי פינותיו התחתונות, מתעגל מעט. תליה כזו מדגישה את היות הנייר דק מהרגיל, לא נייר צילום איכותי אלא נייר פשוט יותר. באורח פלא הפשטות והבחירה ב"חוסר מקצועיות" עושה שרות נפלא לעבודות והופכת אותן לאמנות טובה .

רועי מנחם מרקוביץ' מציג בחדר ההקרנה את תערוכתו "עסקים כרגיל" .

בקטעי הוידיאו הקצרים  מתוארת אווירת ה"עסקים כרגיל"  כממגנטת אליה אנרגיות טרור והפרעה . מתחת לפני השטח מחכה כוח עצום הממתין לכלות את הנורמאלי והנוח.

בסרטים הקצרים מתואר הרגע היומיומי של האדם החופשי, התר בפסטורליות אורבאנית אחר פינת רחוב ארעית שהופכת לנקודת הפתיחה של ההרס, וקורסת אל תוך עצמה.
כך למשל מזרקה תמימה מוחצת (ומרטיבה) את שולחנות וכיסאות המסעדה, סרט נע של סושי בר נוסע לאיטו עד שמשהו משתבש,נופל, מפיל דבר שני והכל קורס, ומתברר לנו שבעצם הכל היה תפאורה מקרטון. ספסל תמים בלב הפארק הופך למוקד לפורענות בסרט מוקדם יותר של מרקוביץ', כשחור נפער בדשא והוא נבלע לתוכו. בסצנות מסרטים נוספים נראה שולחן מנהלים אקסקלוסיבי ועליו מונחת קערת פירות ובה אננס, שקופץ לפתע מתוך הקערה ונוחת על השולחן, ככה סתם… וילון בחדר במלון מתנופף ברוח ומפיל כוס זכוכית לרצפה, ואופניים נשענות על עמוד בלב העיר – לכאורה אין מראה שגרתי מזה, נופלות לפתע בקול חבטה עם העמוד, שמתברר שהיה רק חצי עמוד מצויר, מקרטון…כל אלו ועוד הם ממבחר תחבולותיו של האמן הצעיר, רועי מנחם מרקוביץ', שממש כמו שנטע שפירא הוא צלם עם לב של צייר, כך אצל רועי מרקוביץ' לא ברור מה העיקר, הצילום או בניית התפאורה והלוקיישן והטריקים כדי שהכל יעבוד.

בחדר שתי הקרנות זו מול זו. הסושי בר מוקרן שוב ושוב במסך הפלזמה, וממולו מוקרנות שתי סצנות עם מזרקות:1. מזרקה בכיכר, שם ניצב קטנוע מול חלון ראווה של משרד נסיעות בכיכר חנויות עירוני ליד מזרקה המשפריצה מים, כשלפתע נפער חור באדנית והכל קורס לתוכו, כולל הקטנוע ותכולת חלון הראווה, שמתפרק לחלקיו. 2. מזרקה במסעדה, שם ניצבת מזרקה בפינת מסעדה, ולפתע היא מתיזה ומתפרקת וקורסת ומגלה את האמן בתוכה שמפעיל אותה. זוהי סצנה קומית, שמפרקת בכוונה את המתח ואת הקסם של "איך זה עובד". הצופה מוצף משני הכיוונים בסצנות המאיימות-מביכות-מצחיקות-מעוררות התפעלות-מפתיעות. נוצרת תחושת דריכות. אתה מבין שמשהו עשוי כל רגע לקרות, משהו יפול, יתפנצ'ר, היופי והשקט לא יימשכו לנצח. החיים זה לא פיקניק. הסיסמה "עסקים כרגיל" היא רק לכאורה והצופה מיד מבין שכאן  אין כרגיל, כאן זו סביבה מסוכנת, ומזל שאפשר לצחוק כי זה רק סרט.

שני האמנים, כל אחד בדרכו, תופסים בפריים שלהם את השולי והיומיומי, אך בעוד נטע שפירא מעצים את תחושת הארעיות וחוסר התכליתיות במפגש של המבנה , הגוף הזר, עם העולם,  מייצר רועי מרקוביץ  באופן מלאכותי את אותן סביבות תמימות למראה, פסטוראליות ויומיומיות ומביא אותן למצב של קריסה והרס עצמי, שיש בהן מן המטריד והמאיים, לצד הקומי.

חזרה