יקטרינה בורינדין | סצנות מזיכרון

 

14.4.2018 – 23.3

פתיחה חגיגית והשקת קטלוג התערוכה ביום שישי 23.3 משעה 19:30 ברחבת הגלריה בבארי

שיח גלריה: יום שבת 24.3 בשעה 13:00 בנוכחות האמנית

לצפייה בקטלוג בפורמט PDf

יקטרינה בורינדין, בוגרת החוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, מציגה בגלריה בבארי את תערוכת היחיד הראשונה שלה- "סצנות מזיכרון". קטיה מציגה גוף עבודות מגובש המורכב מצילומי סטילס, חלקם בקופסאות אור, חלקם בהדפסות גדולות מימדים, לצד עבודת וידיאו. כולם צולמו במהלך שני ביקורים בליפצק- עיר הולדתה ברוסיה ממנה היגרה בילדותה עם הוריה לישראל.

"המסע שלי מתחיל בגיל 10" היא כותבת. "הוריי מחליטים לעזוב את רוסיה ולעלות לישראל. נדמה היה לי שאינני זוכרת דבר מאותם רגעים אחרונים שבהם התבקשתי להיפרד מהמשפחה והחברים ופשוט לקום וללכת. ללכת מבלי להביט לאחור בציפייה לעתיד טוב יותר. העלייה לארץ גבתה מחיר כבד- ניסיתי להחניק בכל כוחי שפה וזהות בכדי להרגיש שייכת… בתיווכו של מבט בוגר ומקבל יותר אני חוזרת שוב לעיר שבה נולדתי, ליפצק, למסע בעקבות הילדה הקטנה שנשארה שם".

בהפקה עם קווים קולנועיים כמעט ומודעות אסתטית הדוקה ומוקפדת, מרכיבה קטיה פאזל של אנשים, אירועים, מקומות ומשמעויות. היא מתעדת את מה שהיה אז וישנו גם היום- סבתה שנשארה שם, נופים, רחובות ובתים, ומספרת את המדומיין שלא ניתן לתעדו. לנעלי ההבזקים הקטנים של מה שהרכיב את החיים שהיו ונגמרו, נכנסות דמויות סיפוריות ומקומות שהיו יכולים להיות היא ושלה. היא תקרא להם "זיכרונות מאומצים". דימויים תותבים במקום הזיכרונות שאין להם ייצוג. גן ילדים, כבשה וחזיר. מיטת בובות קטנה. פורטרט של זוג ילדים- האחים שלא היו לה. ביניהם אפשר למצוא הבלחות של ילדות תמימה, לפעמים מנוכרת, לפעמים מלאת הרהורים, בארץ שלעתים מקבלת אותה אל חיקה ולעתים זרה לה. מוטבעת בהם שקיעה באשליה עוצמתית של ממשיות, כמיהה גדולה להקים לתחייה את אותם חלומות בהקיץ, להיטמע כליל בתוך מגרש המשחקים שהיא עכשיו בונה. כך, שאם רק תרצה חזק מספיק, תוכל לעשות את הבלתי אפשרי- לקפל את הזמן והמרחב לתוך עצמם.

במשפטים פשוטים אפשר לנסח את סיפורה של קטיה ככזה של היפרדות והתמזגות. הקטיעה הטראומטית שנובעת מההגירה היא בעיקרה חוויה של בדידות. יש בה קלות משקל בלתי נסבלת, בקיום עם אובדן נקודת האחיזה. אובדן האוריינטציה הוא לא רק גיאוגרפי, אלא גם אובדן של הקצב הפנימי, שלפני כל זה, היה בהרמוניה עם הסביבה. הפתרון היחיד לו הוא ארגון מחודש של הזהות. זהו תהליך מתמשך וההחלמה איטית ולא מסתיימת לעולם. עבודתה, מעבר להתרפקות רומנטית על העבר, היא תהליך מיפוי של טופוגרפיה פנימית. צילומיה אינם אירועים מבודדים שנשלפו מתוך רצף קוהרנטי, הם מטפלים בחוויה שמטבעה הטראומטי, הושלכה החוצה כגוף אחד מהשיטפון הדוהר של ההיסטוריה האישית. קטיה חוזרת לליפצק על מנת להטיל עוגנים קטנים, כל תמונה היא קרס נעוץ במארג הנזיל של הזיכרון והזמן. היא עורכת וממקמת אותם ברצף נרטיבי, מאפשרת לחוויית ההגירה לעבור אינטגרציה לתוך הקשרים רחבים של חייה. העבודות ארוזות היטב בתוך גבולות המסגרת והופכות לקפסולות זמן קטנות שמזמינות לעבור בשערן, כמו חור תולעת אל יקום מקביל. אלו עולמות מוזרים שנקודת המבט עליהם היא דואלית ולא יציבה- נמצאת בו זמנית מחוץ אך גם בתוך רגע ספציפי, שהרי הם זיכרונותיה בכל זאת, אך הם רשומים בנפשה באופן אחר מכל הזיכרונות.

עבודת הוידיאו שלה, שנדמית בתחילה כצילום סטילס שקפא בהפרדתו מהטחינה האיטית של הזמן, מפשירה ונושמת לרווחה בדברים המופקעים ליד המקרה- אדוות קטנות של מים, פרפר קטן, בית חזה חשוף עולה ויורד, מצמוץ עיניים. יש בה התנגדות לשערי העבר שנסגרו, לחוסר נגישותו, כמו גם לזמן שקפא על שמריו, ולא רק זה שמתקיים במדיום הצילומי עצמו. כי כעת בבגרותה, המרחק מ"שם", מהמקום ממנו באה, נמדד לא רק בקילומטרים אלא גם בימים, חודשים ושנים. יש בצילומיה אמיתות שברמה מסוימת הן ביטוי של המצב האנושי. חייו של כל אדם הם תנועה מתמדת מהילדות אל תוך הנערות, הבגרות והזקנה. בזמן שחולף העבר של כולנו עובר טרנספורמציה מתמשכת בזיכרון האישי ומתקבע כארץ מסתורית ובלתי נגישה. באופן הזה כל בני האדם שותפים לאותו גורל, מוגלים מארץ ילדותנו.

סופי ברזון מקאי- אוצרת התערוכה

 

חזרה