nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

פגישת מחזור

 

19.2.2011 – 12.2

בגלריה בבארי מוצגת התערוכה הקבוצתית "פגישת מחזור". הפגישה היא של קבוצת אמנים בוגרי המדרשה שסיימו לימודיהם ביוני 1987, לפני כ-23 שנים. במחזור הזה למדנו יחד עצמונה הרפזי ואני , אוצרת הגלריה בבארי. יוזמתה של עצמונה, ששמרה על קשרים עם מרבית האמנים, הביאה למפגש המחודש כאן, בגלריה בבארי, במקום הטבעי שלי.

המפגש בחלוף שנים כה רבות, מאפשר עצירה לרגע והתבוננות בנקודת הזמן הנוכחית על המקום של כל אחד מאיתנו. מה עשינו בזמן שחלף, אילו בחירות עשה כל אמן עם עצמו, ולאילו כיוונים התפתח. חשבון נפש קטן? אולי. ואולי פשוט שמחת המפגש בחלוף השנים והניסיון האנושי להביט באחר ולראות בו את זה שאתה זוכר שהיה, קצת כמו להביט במראה ולשאול – גם אני השתניתי כך? מה נשאר ממה שהייתי? מה אתה זוכר מהבחורה הצעירה שהייתי אז? ומה רואים בציורים? האם הגרעין כבר נטמן אז, בשנים ההן?

אצל חיים גל און אי אפשר לטעות. הוא תמיד היה הצייר הריאליסטי שבינינו. מאז סוף שנות התשעים הוא עוסק בציור פורטרטים. עד 2007 השתמש בעצמו כדמות המרכזית בציור. היא נדחפה לתוך הרקע שהיה דף אינטרנט מוגדל, כמו popup. הדמות לבשה ופשטה תחפושות שונות לפי הטקסט הכתוב: הצייר הלוחם, הצייר הליצן, וכו. מאז 2008 זנח חיים את מסכי האינטרנט והחל לצייר פורטרטים של שלוש דמויות אמיתיות וקרובות אליו: דרור, איגור ואמא שלו. לדמויות מתחבר תמיד בעל חיים המארח להן חברה. בתערוכה יציג חיים את דמותו של דרור, חברו הטוב, בלוויית העורב. הוא יוצר ביניהן יחסי קרבה וריחוק. העורב מנסה לעוף אך אינו מתרומם, מבטו חודר, חכם, אנושי כמעט.בציור הקטן נוצרת קרבה – הם מביטים זה בזה עין בעין. בציור הצר והרחב נבדקת מידת ההתרחקות שעדיין שומרת על קשר עין וזיקה בין האדם לציפור החכמה, בת דמותו. בקיר ממול, רגע של השלמה ורוגע, כשהשניים ניצבים זה לצד זה בפשטות, במלוא קומתם, וצופים אל המרחק.

מוש קאשי לאחר הלימודים שהה מספר שנים בחו"ל, בהן ספג אמנות, חזר לארץ והקדיש את כל כולו לאמנותו. מוש הוא האמן המוכר והמצליח שבחבורה. בתערוכה זו  יציג 2 עבודות מתוך מחזור עבודות גדול שנוצרו בשנים האחרונות שעיקרו הוא המרחב, האור והחושך בגילומיו השונים. אפלולית מעבה היער המצויר עד אחרון ענפיו וזרדיו לא מסמן מקום קונקרטי אלא מתחוור כנושא מרחב מנטלי ואף גופני סמוי. כך גם הצל הירוק הנמתח מקצה לקצה, שוליו מטושטשים, הזויים, כאילו מצויים בתנועה מתמדת. תמצית ההוויה הציורית של מוש בשנים האחרונות היא הצמצום החריף הנושא עושר ויזואלי ומטאפורי רחב. מוש עובד שעות רבות בריכוז מכסימלי בסטודיו שלו ומלאכתו היא סיזיפית לאין קץ, מוקפדת מאוד ומונוכרומית בעיקרה.הציור שלו פונה אל הצופה הרגיש שידע להעריך את החוויה הרוחנית שביצירתו, את חידת האור והחושך, הצמיחה והנבילה שבהווייה.

יפעת פריד לאחר הלימודים חזרה לרביבים והתנתקה מהחבורה. המשיכה לצייר ולהציג. בציוריה קיים ניסיון למזג בין הפכים מבחינה תכנית וחזותית: בין הרך לקשה, בין העצוב לשמח, בין שמיים לארץ. בשנים האחרונות ציירה ורדים גדולי מימדים. עלי הורדים מתחברים ונכנסים זה בזה בדרכים מגוונות ומרתקות, אך הם יכולים גם ליצור מפגש בין מתקתקות קיטשית לבין מועקה וכאב. היא התחילה לצייר אותם לאחר המוות הטראומטי של בנה . ורד הוא גם סוג של נוף- גבעות, בקעות, חריצים חשוכים. לעיתים היא מציירת את הורדים בצבעי חול המדבר היבש והצחיח של רביבים. הורד השלם, תוכו מואר והוא הולך ונעשה חשוך יותר ויותר כלפי הצדדים ורך יותר, עד שנבלע לתוך הרקע האפל. קיים מימד מדיטטיבי בעבודה ונדמה שהורד מושך אותך לצלול לתוכו. בשלושת הורדים של יפעת קיימת נטייה לניקיון גרפי לצד חושניות ארוטית.

דניאל ארליך למעלה מעשר שנים עוסק בבימוי אופרות. גם במדרשה אנו זוכרים שנהג לערוך לנו הופעות, להציג ולביים. כיום דני הוא במאי מקצועי. בציוריו דומה שהדמויות לכודות בתוך סצנה אופראית, קפואות בעולמן השטוח התחום בקונטור כתפאורה. ברוב הציורים-הסצנות מתומצת רגע קודר, שבניגוד לתוכן , מצויר בצבעוניות עזה ותיאטרלית. עבודות אלה צוירו לפני 4-5 שנים, בפרץ יצירה, בעקבות מות אביו, ואכן קיים בהן העיסוק במוות. תלויים 3 ציורים ובהם 3 סצנות: 1. ילדה עם בגד ים ביקיני בקדמת הציור, צוחקת לה, כשמאחור דמות גבר-ילד עם כובע וג'קט, מכנסיו מופשלות, עד ברכיו במים. 2. ילדה-נערה בשמלה בתוך נחל מים, ידיה מאחורי עורפה,פניה עגמומיות לטושות במים, ומאחור מציץ מהמים ראש ילד ירקרק. 3. דמות חסרת אישונים בפרופיל תוקעת אפה באפו של דג מבועת, מתחת לפני המים, ודמות נוספת של אדון עם מגבעת מציצה מלמטה. כל שלוש הסצנות גרוטסקיות, הילדים בהן הם כמבוגרים, לצד הדמות הראשית נוספת שנייה אחורית, והמים-נחל מוטיב חזק שחוזר בהן.

עצמונה הרפזי חזרה לעסוק באמנות לאחר שנים של לימוד חינוך מיוחד עם ביבליותרפיה בדרך לאקאניאנית ופסיכולוגיה משפטית ועיסוק במקצוע.

בסדרת העבודות הנוכחית "עלה ביער" הפורמט הוא מאורך וצר. על הבדים מצויר מעין יער אקספרסיבי לירי, כשלמטה בתחתית מצויר עלה, זר ליער, המביא איתו זיכרון ילדות ואזכור לזר כלה. היער הוא מטפורה למקום אליו בורחים, למקום מסתור, אולי גן העדן האבוד. עצמונה מציירת בשמן נוזלי, שכבות שכבות. השכבה העליונה נוטה לאפרוריות כשמתחתיה מבצבצים צבעי טורקיז, כהשתקפות שמיים בשלולית, וירוקים בהירים יותר. משהו מזדכך ומיד מתערפל ומתכסה ונשאר חידתי ועמום. אקט המחיקה חוזר על עצמו, ומותיר בחלק האמצעי של העבודה (בבטן) סימן s שמתפרש גם כענף וכסימן שאלה.

אורית פרנקל מלמדת אמנות בתל אביב, מטפלת ומנחה דמיון מודרך בשילוב עם אמנות. בעבודותיה רושמת וצורבת פרוסות גזעי עץ שנפלו בסערה או נמצאו שכוחים בגינה תל אביבית זנוחה, או בקרן רחוב.  העבודות עוסקות בתנשמת שבאדם, בהיבטים שונים שלה, ומגשרות בין העכשיו לקדום, בין החייתי והעצמתי לבין המבוית, הנכנע והנרמס: נושמת את הלילה, תנשמת מתנשמת. המעניין בעבודות הוא המקום שבו קורה המעבר העדין, המטריד אולי, בין הדמות הנשית לציפור, לתנשמת. זה מתרחש באזור האף שהופך למאורך ומעוקל ומתקרב לפה, שם אובדת תחושת הנשיות. על הגבול הדק הזה בין הנשי לציפורי, בין התקני לביזארי עובדת אורית. אורית מציבה בחלל את שולחן העץ הישן המתקפל שלה, עליו היא עובדת בסטודיו שלה בתל אביב. על השולחן הניחה חלק מפיסות העץ הקטנות שציירה עליהן וצרבה במחט חשמלית. הגדולות יותר מפוזרות בחלל על הרצפה ומאלצות את הצופה לטייל ביניהן ולהביט עליהן מלמעלה..

זיוה ילין המשיכה ליצור ולהציג לאורך השנים, ובמקביל ללמד בתיכון האזורי ובספיר, לאצור בגלריה בבארי וללמוד לתואר שני ושלישי בבר-אילן. הציר המרכזי בעבודותיה נסוב סביב זיכרונותיה כילדה, שגדלה בקיבוץ בנגב בשנות השישים המוקדמות.  כיום מציירת סדרה של ציורי נוף רחבי ידיים, נופי ילדותה הצבועים באדום עז. הבוהק של הציורים האדומים מאיר את התערוכה האפרורית משהו, ונותן תשובה לכתומים של יפעת. אלו אינם ציורי נוף במובן הרגיל של המילה, אלא יותר ציורי אווירה. הריק שלהם מלא עד גדותיו בתחושת געגוע, רגש עז של חום שקורן מן הציור הפשוט הזה: דרך שמושכת אותך פנימה, שדות, ברושים ואופק רחוק. החום הלוהט באדום עז משדר אהבה למקום, וגם נוסטלגיה – כמו צילומים ישנים שאנו רוצים לשמור עליהם מכל משמר. בחדר ההקרנה מוצגת העבודה "יקרה שלי" מתוך התערוכה הקבוצתית "מעל ומעבר" שהוצגה בגלריית הקיבוץ באוגוסט 2007. זוהי עבודת טקסט, מעין מונולוג , מכתב שנכתב לבתה בת ה-20 של האמנית על קירות הגלריה.

חזרה