nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

עצמונה הרפזי וברית אינשטיין

עצמונה הרפזי | והיה ויקרה לך כתם…  •  ברית אינשטיין  | בצל

9.2.2008 – 19.1

עבודותיה של עצמונה הרפזי (בוגרת המדרשה לאמנות מסוף שנות ה-80, אמנית בשלה ומעניינת שלא הרבתה להציג) הן עבודות רב שכבתיות המתחילות לרוב כציור, הופכות לצילום ועליו עוד כתם מצויר, לעיתים אף מעל הזכוכית . הרפזי מוליכה את הצופה לשיטוט בעקבות המצלמה על פני הציור, לעצירה ולהתפעמות מכתם, בידוד שלו ועיסוק בו מחדש כסוג של טופוגרפיה מנטלית –נפשית. מדוע לצלם, אם אפשר לצייר? כי יש בצילום סוג של שארית, משהו נוסף שהציור לא יכול לאפשר – עיוות מסוים בבחירת זווית המבט, ברק, טיפול רב שכבתי שיש בו כיסוי וגילוי… בעבודותיה מתייחסת הרפזי לגוף, כמקום שמגיב ראשון עוד לפני התודעה והעין . הגוף מופיע כאוסף של איברים חסרים או מוכפלים, מחוררים .  הגוף משול לחומר הראשוני, לכתם, לממשי. לכתם יש מקום חשוב בעבודות. הוא מופיע לעיתים כהפרעה, או ככיסוי, כמשהו מטריד.

עצמונה הרפזי מרבה לכתוב בעבודותיה. המילה הכתובה בעצם מצוירת במכחול, משתתפת במשחקי ההשתקפויות וההכפלות, יוצרת רובדי משמעות נוספים, חידתיים לעיתים, שמנגנים על משחקי מילים וצלילים דומים, מתפרקים להברות, מתפענחים למשמעויות שונות בעברית ובאנגלית. כתב חידה חצי פרטי, קשה לפענוח. החידתיות יפה להם. לא צריך לפענח ולהבין הכל. משהו בעמימות ובסתימות שלהם ערב לחיך, כמו להציץ דרך חלון מלוכלך בכמה שכבות ולראות רק צללים ולנחש מה נמצא מהעבר השני. כך פועלת ההתבוננות ההרפזית: תמיד דרך מספר רבדים ושכבות, באופן לא ישיר ומעומעם.

  התערוכה מרתקת ובלתי שגרתית, גם בפורמטים המעניינים של העבודות שהופכים לאובייקטים בחלל. מסגרות העבודות הופכות לעיתים לקופסאות דו צדדיות התלויות מהקיר כהפרעה לתוך החלל, או כמדפים, כמעט רהיט, אדן חלון…מסגרות שחומקות מהתפקוד הרגיל והמצוי שלהן ומצמיחות רגליים/ידיים לצדדים. ההצבה על קירות הגלריה יוצרת ביניהן דיאלוג של קומפוזיציה בחלל כמו גם יחסי שירה.

ברית איינשטיין היא בוגרת טרייה של מגמת האמנות במעלה הבשור, בת קיבוץ מגן, שתציג בגלריה את עבודת הסיום שלה, שיש בה בשלות ועוצמה שלא היו מביישות אמנים בוגרים ממנה. בעבודת הוידיאו "בצל" היא מצולמת כשהיא שוכבת על הרצפה, לפניה ערימת בצלים, אותם היא מקלפת בידיה אחד אחרי השני. הבצלים צורבים את עיניה שמתחילות לדמוע, האיפור נוזל והיא ממשיכה בשלה, נוגסת ללא רחמים בבצל החי כדי לזרז את תהליך הקילוף. הצופים עוקבים בדריכות אחר המעשה, מזדהים, נגעלים, מבועתים, אך לא יכולים למוש ממקומם… הבחירה בבצל היא מדויקת וחוצה תרבויות. הבצל מסמל מצד אחד את המורכבות, את השכבות העסיסיות, הניתנות לקילוף בזו אחר זו . עד שמגיעים ללב העניין צריך לסבול… ומצד שני יש בו את הפשטות והעממיות. אין מאכל עני ופשוט ממנו, אך הוא הכרחי בכל מטבח. לקלף בצל פירושו לבכות!

ברית, באקט הקשה של קילוף הבצל, מעלה מעל פני השטח הרבה יותר מאשר את הצריבה של הדמעות מהבצל: המקלפת והבוכה בוידיאו שלה היא אישה! הנשיות באה לידי ביטוי בשמלה האדומה שהיא לובשת, ובלוקיישן של הצילום שהוא החלל הביתי.השכיבה על הרצפה יש בה מן ההשפלה העצמית, ההתבוססות במיץ של עצמך, בכאב, בדמעות. הוידיאו הוא ישיר וחזק , כי אין פה משחק. הבצל הוא בצל הוא בצל, והדמעות אמיתיות והאישה היא האמנית עצמה. האקט מדבר בעד עצמו והאמנית הצעירה הלכה איתו עד הסוף.

שתי העבודות, של עצמונה הרפזי ושל ברית אינשטיין, של האמנית הבוגרת יותר ושל האמנית הצעירה, מביאות בפני הצופה אובייקט מרובד ורב שכבתי הדורש את מלאכת הקילוף שלו משכבותיו. אצל ברית הקילוף קורה הלכה למעשה, באופן הבוטה ביותר אל מול עיני הצופה, שבקושי עומד במחזה, ואצל עצמונה נדרש הצופה להתמהמה אל מול הציור-צילום-אובייקט ולחקור במופלא ממנו, להדהד בראשו את צלילי ההברות הרשומות-מצוירות, לספוג את הנופים, לחוש את הכתמים, לנסות לפענח לעצמו את המהות המסתתרת. לרוב הוא יישאר עם תחושת הסוד ואיתה היופי, שאין לו תרגום למילים. זו היא דרכה של האמנות.

חזרה