nivo slider image nivo slider image

עינת עמיר ואורן שוקר וקסלר

אורן שוקר וקסלר | פרק מיומן אישי – שלב ההיעלמות  •  עינת עמיר | נשים רוקדות | בואי

צילומיה של אורן שוקר וקסלר חושפים אובייקטים נשיים אינטימיים: פדים (תחבושות) מוכתמים בהפרשות, תחתונים לבנים – מוכתמים גם הם, שעווה עם שערות שנתלשו מבית השחי , שיער ראש שנשר ונאסף ומגבת עם כתם הפרשות גוף. דימויים אלו , שלרוב מוצנעים ולא נחשפים בפרהסיה, מובאים לעיני הצופה באופן בהיר וחד, מוארים ומוגדלים מאוד, מעין טענה מוסרית שאין מה להסתיר ולכסות – אלו עובדות החיים במערומיהן.

הפדים, תפקידם לספוג את ההפרשות ולדאוג שלא יחדרו ויראו מבחוץ. התחתונים , גם אחרי כביסות רבות, עדיין משמרים את כתמי הדם והפרשות הגוף האינטימיות, והשערות הנושרות הן עדות אילמת לזמן, שאינו עוצר מלכת, ולצורך של האשה לחפות על הזדקנות הגוף וקמילתו.

אורן שוקר-וקסלר עוסקת בנושא אובדן הפוריות ותפיסת האשה את עצמה לאחר גיל המעבר. האובדן אינו קל, והיא משקפת אותו ע"י מעקב יומיומי אחר הסימנים החיצוניים ואחר ההפרשות שהולכות ונעלמות. היא אוספת את השיער הנושר ומצלמת אותו דרך חריץ בבד. היא עוקבת אחר כל קפל וקמט בתחתונים, כל כתם וסימן.

אורן שוקר-וקסלר חושפת ומגדילה את מה שכולנו מנסות להסתיר כשאנו משחקות את המשחק החברתי של "להראות צעירות ויפות לנצח". היא חושפת את הצד הלא מחמיא, המלוכלך, הדוחה, ומאידך – הנשי באמת, וכל זאת בצילום קר,נקי ומהוקצע, כמעט תיעודי, שנע על הגבול שבין היפה לדוחה ולמביך.

 מהעבר השני של הקיר מציגה עינת עמיר את עבודת הוידיאו "נשים רוקדות", בה היא מדקלמת-שרה את הטקסט הידוע של יורם טהר-לב (בביצוע חוה אלברשטיין) כשהיא יושבת על כורסת עור בבגדי גבר, ראשה מגולח, והיא שותה ומעשנת תוך כדי. עינת עמיר מביאה לגלריה פן אחר של נשיות, נשיות גברית גסה ומחוספסת. את השיר "נשים רוקדות", שמסמן את תפקידה של האישה בבית, בין הסירים, לצד הבעל והילדים, היא הופכת ל"שיר פיתוי של אשה לאשה (באנה, באנה באנה הבנות..), למונולוג אקספרסיבי חריף, דראג מלודרמטי המצליב קשיחות בוצ'ית ושבירות רגשנית" (רועי רוזן,וידיאוזון 2) .

 בעבודתה השניה "בואי", מוזמן הצופה, ליתר דיוק מוזמנת, להיכנס לחדרון קטן וחשוך בו נשמע קולה של האמנית מנהלת שיחת פיתוי וחשיפה. "הצופה מוצאת עצמה לכודה בסיטואציה אינטימית עד להביך והופכת בעל כורחה לחלק ממערכת יחסים. היופי והעוצמה של העבודה הפשוטה הזאת הוא שמעבר לתוכן האישי-פרטי-חושפני של האמנית, נוצרת אנלוגיה ליחסי אמן-צופה באשר הם. האמנות מתחננת ליחסים, לדיאלוג, לאינטימיות." (רותי דירקטור, העיר).  הפנייה בעבודה זו היא לצופה ממין נשי. רק היא מוזמנת להיכנס לביתן, והמונולוג פונה אליה בלשון נקבה. בואי.

גם צילומיה של אורן שוקר-וקסלר פונים לעין נשית יותר. גברים מובכים למולם ומתקשים להתמודד עם החשיפה האינטימית כל-כך. בשתי העבודות של עינת עמיר הנשיות היא לא מסורתית וסטנדרטית, היא קשה לעיכול ומביכה. גם פה, כמו בעבודתה של אורן שוקר-וקסלר, נדרש הצופה להתמודד עם נשיות אחרת, שונה, לעתים בוטה ולא שגרתית. בשתי התערוכות, על אף התוכן המטריד, הצורה נקייה וישירה ו"אסתטית" מאוד, מה שמעלה סימן שאלה ומערער על הפרדיגמות המקובלות עלינו בנושאים של יופי ומיניות, נשיות ומוסר.

חזרה