עמר ישראל לנדוי | סיפור ישן / חלום / וסולם

15.9.2018 – 23.8

עמר ישראל לנדוי, בוגר החוג לצילום במכללת הדסה ופוטותרפיה במוסררה, צלם אמן ופוטותרפיסט

אוצרת: סופי ברזון מקאי

 

"לכל הדברים ברוכי החן והיופי שאדם מאמץ אל ליבו יש מוצא משותף בכאב.

 לידתם ביגון ובאפר".

("הדרך", קורמאק מקארת'י)

 

נתחיל מהקוּבֶּה (למרות שזוהי לא באמת "התחלה" ואולי היא בכלל הסוף).

היא צבעונית והיא בית. היא מונחת על שולחן סעודה, מכוסה מפה פרחונית. לצידה כבר באפור, צלחת מעוטרת פרחים. גם היא על שולחן עץ. יש בו חריצים של שימוש. מישהו היה פה באמת, לפני מי שצילם, הסימנים יעידו. כף יד (היא של עמר), מערסלת שני תותי עץ עלה של מרווה סרט צילום ובדל של כבל (לא בהכרח בסדר הזה). הדברים האלו חשובים, הדברים הקטנים. הם חשובים מעבר לסימבוליות שלהם בחייו או בסיפור הזה שאנחנו מספרים עכשיו. הם חשובים בעיניו מספיק כדי להציל אותם, בכף ידו. יש גם בדל של סיגריה, והיא כבר לא של עמר, אבל הוא לא מפלה. גם אותה מישהו עישן. הוא היה פה המישהו הזה. לפני מי שצילם ולפנינו שאנחנו עכשיו מתבוננים.

חומה בערפל. אור יום קר ורטוב. אפור כמו ליבו.

אחר-כך הוא יכתוב על שיחה שהייתה במסדרון שסופו באור מסנוור, בינו לבין מישהו. הוא איננו, המישהו, ולא רק בתמונה עצמה (גם מהשיחה הוא פרש בהתנצלות). הוא מציץ דרך רשת על כניסה של בית, של מי הבית אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו מציצים יחד איתו, מתגעגעים למשהו ולא זוכרים למה. יש הרבה בתים. אלו מבנים שתקועים בלימבו, נשכחים בתהליכי בנייה ופירוק שלא הסתיימו. נטולי כניסות וגם שם אין אנשים ולא חיוֹת. הזמן מרגיש איטי, כאילו עמר עומד שם שעה ארוכה. זז בתוכו משהו שנשכח כבר מזמן. כביש בטון שהוביל פעם מישהו לאיזה מקום ועכשיו לא מוביל אף אדם לשום מקום. ויש הרגשה של חיפוש, וגם שקט כל כך שם בעולם בו הוא צועד. 

איפה האנשים?

האדמה שלו היא לא מה שהיינו אוהבים לחשוב שהוא הטבע. בעולם הזה שהוא מוליך אותנו בתוכו, היא עקרה ויבשה ומצמיחה צמחים עוינים לאדם ושום מקום בה אין, איפה להניח את הראש. הקמליה עייפה ומכוסה אבק-דרכים. היא הגיבורה של הסיפור הישן של עמר, האלטר-אגו שלו, פורטרט עצמי (כי אנחנו לא חייבים לצלם את עצמנו כדי לדבר על עצמנו). הצמחים בדרגות פריחה ומלאכותיות שונות. הם על המפה על הצלחת. הם זרעים בכף ידו הם נובלים.

הם הבטחה של התחלה.

יש רגעים של מנוחה בין המאמץ של הקוצים והבלוקים, התאנה הנאבקת השיח באגם-הבטון והעשבים היבשים. ניצן לבן בוהק שרד את האירוע שיצר כזה עולם שקט. קמליה פרחה לענן מעורפל של אור. אור במעלה הסולם. בסוף הדרך נגיע לים. הדרך לשם מרגישה חמה והמים חלביים.

 "והיה הצעד ההוא

שדווקא אליו לוותה תחושת ההקלה

ולאחריו נשימה עמוקה"

הוא כותב לעצמו בין הדפים של היומן שלו, ובתמונות מניח לנו אבני דריכה קטנות למנוחה בנהר שנע קדימה. הוא חושב מחשבות כשהוא מצלם, כותב אותן אחר-כך במחברת קטנה, ועוד יותר אחר-כך בדיו וציפורן על התמונות. כתב היד שלו חשוב וגם החומר איתו הוא בוחר להשתמש. המחשבות עמוקות וגדולות לפעמים, וגם קטנות וברות חלוף. מלאות מודעות עצמית והומור, שולפות אותנו לרגע משקיעה בחלום שלו. יש עולם ערוּת אחר ויש סיפור אחר לספר.

איפה הסוף?

אין סוף. אולי בעצם אנחנו מדברים פה על סופים והתחלות (במילים אחרות על גבולות). מתי דבר הופך לדבר אחד או דבר אחר, על מחזוריות, על קושי והקשר שלו לרגעי חסד קטנים בין אדם לעולמו, בין אדם לעצמו. הדברים הם לא חד-משמעיים בצילומיו (ובכלל בעולם, כנראה). הטבע לובש צורה קשה והבטון הגס דווקא מעורר געגוע בכניסה של בית ישן. הוא מעלה על הכתב זיכרון ילדות מלווה ביציקות מבטון חשוף שאין בהם איפה להתרפק כלל. וגם האור לא סלחני. אדמה עקרה הופכת לפורייה וחוזר חלילה. והבטון הוא עזובה והבטון הוא הבטחה. הוא נשכח וגם בית, והבית נוכח אבל בלתי נגיש. והבית יש בו גם חלום – הוא גם בבניה וגם בשימוש וגם נטוש. עמר הופך פנים וחוץ ותפקידים ומשמעויות, מתי משהו הוא חי ומתי הוא שארית, מתי הוא חשוב ומתי נשכח, מתי הוא פונקציונאלי ומתי הוא רק שריד. וגם את השרידים הוא מוקיר ועוטף בכף ידו ושומר. את כפיס העץ והקוץ של הורד גם (ואנחנו הכפיס ואנחנו הקוץ נחים בכף ידו).

עבודתו של עמר היא מראה של דואליות הנפש האנושית, הספציפית הזאת, ובכלל. אם היינו הופכים את עורו והבפנים היה בחוץ מה היינו רואים (את מה שיש על הקירות)? נפש שיכולה להרגיש את הכול בו זמנית, לכאוב את האושר ולהתעצב על היופי וגם להתגעגע למה שישנו ממש עכשיו. את הנטוש ומלא התקווה, את הלאות ואבק הדרכים, את מה שנשכח מאחור אבל נצור קרוב, המקומות בהם זה שרוט ומקולקל, היופי הענוג, העמוק, הכנה, הנוגע ללב.

יש הבטחה בניצן ותהליך בורד שנובל. בדל של ורד קוץ של ורד עלה כותרת.

סוף.

 

חזרה