nivo slider image nivo slider image nivo slider image

סיגל נפתלי | ארגז כלים

12.6.2010 – 13.5.2010

סיגל נפתלי מציגה בגלריה בבארי תערוכת יחיד ראשונה שלה , על פני כל החלל: גדולה, נקייה ונועזת. התערוכה היא במסגרת שתי מלגות שניתנו ע"י אגודת הידידים של ביה"ס לאמנות וחברה בספיר, הניתנות מדי שנה לבוגרים מצטיינים. המטרה היא לקדם ולתמוך באמנים צעירים בוגרי ביה"ס ולקדם את העשייה האומנותית בגלריות באזור הדרום. במקביל לתערוכה בבארי נפתחת תערוכה נוספת בגלריה הלימודית בספיר של דורית ליברמן , "רגעי חסד".

התערוכה בבארי צומחת מזיכרונותיה של האמנית שהסתובבה כילדה וגדלה במוסך בקריית גת, בו עבדו אביה ואחיה הגדולים, שעסקו בפחחות ובצבע. לה ולאחיותיה לא ניתנה הגישה לעולם זה אליו יצאה נפשה, ותחושות של כעס וקיפוח ליוו אותה. בגלריה ניצבים אובייקטים הלקוחים מעולם המכוניות והמוסכים, שעברו "טיפול" אומנותי:

הכנף, כנף של רכב, שהופך לגוף נשי בטכניקה של קימוט, כשלפתע צומח ממנו שד מעוטר בפירסינג, או יציקות כלי העבודה התלויים על לוח, מחומר קראמי שרוף, שעברו טיפול והפכו משובשים, מעוותים וחסרי תועלת. האמנית מתערבת בכלים התערבות עדינה אך הרסנית – היא מעקמת אותם, סוגרת או פותחת את שיני המפתחות , מועכת , ומוסיפה קישוטים נשיים שאין להם מקום בעולם הגברי של כלי העבודה. הצופה התמים לא יבחין בכל אלו אם לא יתקרב ויבחן את שורת כלי העבודה בשים לב מקרוב.

 יציקות של מיכלי מים של רכב ניצבות על הרצפה בזיקה למיכל דלק פעור. ההעתקים מהדהדים את המקור, מחזקים את תחושת המיכל. חוטים הנמשכים מפי מיכל הדלק לתוך כל אחד ממיכלי המים יוצרים מעין מכונה חדשה הזויה בין החלק האמיתי לחלקים המשוכפלים.

שתי כנפיים , ימנית ושמאלית, ניצבות זו לצד זו כבמבט ראי ומשלימות זו את זו לצורת כד גדול רב עוצמה. הכנפיים מטופלות ע"י האמנית, משויפות עד לקבלת מרקם וצבע גוף אדם כמעט. על אחת מהן "רקוע" ציור כמו קעקוע על העור.

במכסה מנוע צבוע שחור מוטבע תצלום ילדות של האמנית מגיל שנתיים. התצלום משומר בין שכבת הצבע לשכבת הלכה. מכסה המנוע שנבחר לעבודה הוא של רכב מדגם ישן שהפך כבר לרכב של אספנים, בשל האובססיה של אביה של האמנית לרכבים ישנים כאלו.

דיוקן האב חולש בנוכחותו וברוחו על התערוכה כולה. הוא הכוח המניע שלה, הוא בעל המוסך, הוא כמו נמצא בכל מקום ורואה הכל. פניו צעירים לנצח.

על משטח הלינוליאום השחור שנפרש מקצה לקצה, זכר לרצפת המוסכים, ניצב "חמור" – מתקן צביעה מלוכלך, ממנו צומחת דמות קווית המזכירה באופקיותה רקדנית העומדת על רגל אחת ומנסה לשמור על איזון. ה"רקדנית" עטופה בפלסטלינה ורודה, נקייה ללא רבב למרות כל הלכלוך שסביבה. עבור סיגל נפתלי הפלסטלינה הרכה הופכת בעבודה זו למשהו חזק, זו החלטה להיות חזקה, שבאה עם מודעות. ורוד זה לא רק צבע של ילדות, יש בו גם ניקיון וכוח !

 בחדר ההקרנה  מוצג סרט וידיאו שהמבנה שלו הוא כשל לוח שנה, אותו לוח שנה המופיע בכל מוסך. הלוח מחולק תמיד ביחס של שני שליש לחלק העליון, בו מופיעה התמונה, ושליש לחלק התחתון, בו מופיעים התאריכים.

נקודת המבט הילדית מופיעה בחלק התחתון בצילום ארון מגירות מתכת מלא בכלי עבודה שעין הילדה (המצלמה) משוטטת עליו. למעלה מתחלפות תמונות נשים ערומות, שהאמנית "טיפלה" בהן בצבע הורוד שלה, ויש כאן אמירה בוטה ומתריסה שמותירה את הצופה באי נוחות, ממש כפי שקורה לכל אישה שנכנסת למוסך ומרגישה מיד שפלשה למקום לא לה, לעולם של גברים.

סיגל נפתלי יוצאת מזיכרונות ילדותה במוסך של אבא, מ"ארגז הכלים" שלקחה איתה משם, ומציבה בחלל הגלריה אובייקטים נקיים ומטופלים שעברו מטמורפוזה ונמצאים בתווך שבין המכני-הגברי לנשי, בין המציאותי והפרקטי למשובש ולמעוות, בין הילדי והסנטימנטאלי- לראייה בוגרת וביקורתית.

חזרה