סטודיו משלך | רעידות משנה

רננה

6.2.2016 – 14.1

אמניות "סטודיו משלך" מציגות בגלריה בבארי, עשר שנים להתנתקות. אם נשווה את ההתנתקות לרעידת אדמה, הרי שרעידות המשנה שבאות בעקבותיה מסוכנות ביותר. הן בלתי צפויות וחזקות וביכולתן להגדיל את הנזק לו גרמה רעידת האדמה הראשית. מבנים שזועזעו ברעידת האדמה המרכזית עלולים לקרוס כתוצאה מהרעידה העוקבת. רעידות המשנה עשויות להיות בעצמה גבוהה ולהימשך חודשים ואף שנים רבות. קשה לאמוד את גודלו של השבר בציונות הדתית, אם במעגל הראשוני של המפונים שמפעל חייהם נהרס ואם במעגלים רחוקים יותר: באיבוד הלגיטימציה מהממסד הפוליטי ששלח אותם להתיישב, באכזבה מהצבא ומאזלת היד של העם, מתחושת הבדידות וההתנכרות הציבורית, שמלווה אותם עד היום. רוב האמניות המשתייכות לקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים, היו בתקופת ההתנתקות נערות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן. הן חוו, כמו מרבית הנוער הציוני דתי, את הטראומה של ההתנתקות שכללה אכזבה קשה מהצבא שכה העריצו, הערות מעליבות במוסדות ההשכלה בהם למדו כשענדו סרט כתום לאות הזדהות ובאופן רחב כקריסה של עולם משמעות שלם, קריסה זו הובילה לתחושות התנגדות- נגד המדינה, נגד החוק והשלטון. למדינה ולחוק השפעות פסיכולוגיות עמוקות, מסביר הפסיכולוג רונן יעקובסון, אלו בונים את את התחושה שהעולם הוגן ויציב, שיש מוסר ושאפשר לסמוך על המבוגרים. "נוער ההתנתקות" מבטא לא רק את השבר שלו, אלא גם את השבר של ההורים שלו, את השבר העמוק של המשפחות.

יוליה ארונסון הייתה סטודנטית בתקופת ההתנתקות. היא מציירת את דיוקנה העצמי כנערה חתרנית ולוחמת –  ומכנה את הציור "חולית", כאחת מכוכבות הסדרה בטלוויזיה. מבטה נוקב ושיערה כתום ומתנפנף לצדדים. בעבודות נוספות שלה תיארה עצמה כ"מסומנת" בנקודות כתומות, רגישה לנראות שלה על ידי החברה וחבריה לספסל הלימודים, כשהיא חשה ניכור והרחקה.יוליה ארונסון, מרים וילנר, שלומית אהרונסון, שיפי שרייבר ורננה שלמון מעידות על מעורבות אישית רבה יותר באירועים הסוערים של 2005.

שיפי שרייבר ירדה לגוש קטיף במטרה להצטרף ולתמוך במפונים, אך חיילי צה"ל עצרו בעדה וזה עורר בה כעס רב. שיפי מציגה יציקות חימר של חלקי "חיילי צעצוע" המבטאים את תחושת האכזבה מחיילי צה"ל, שעמדו מנגד וביצעו פקודות כחיילי צעצוע בידי השלטון. היא מגדילה את חיילי הצעצוע לגודל אדם ומדגישה את החיבורים האופייניים לחיילי הפלסטיק. מאחורי החיילים צילומי ילדה משחקת בחיילי פלסטיק, המנגידים את ההערצה אל מול מפח האכזבה.

מרים וילנר מהנערות הלוחמות שפעלו בגוש קטיף, משתמשת במסורת היהודית כמסווה ובאמצעות יודאיקה מתריסה ומוחאת. על הפרוכת "זכריני נא וחזקיני נא" (מילותיו האחרונות של שמשון התנכ"י בטרם ניקרו הפלישתים את שתי עיניו) רקמה אמנותית בה נראות יונות שלום מנקרות עיני אריות המסמלים את יהודה, מעוורות את עינינו מלהבין את המציאות ואת האויב הניצב מולנו: מסירת שטחים בלבד לא תביא שלום.

בעבודה נוספת "הבית האחרון בתל אביב" מתארת מרים סוג של אפוקליפסה פוסט-שמאלנית ובה מה שנותר ממדינת ישראל החילונית והמודרנית היא פיסה קטנטונת על חוף ימה של תל אביב, בנויה בסגנון ניאו-באוהאוס עם מרפסות ענק הפונות לים, כדי שלא לתפוס יותר מידי שטח לפלסטינים. גם מובלעת זו מוקפת בחומות הפרדה עם גרפיטי נגד הכיבוש .

שלומית אהרונסון תושבת נצרים בתקופת ההתנתקות, פונתה עם כל בני הישוב אותו הקימו. לאחר שנים של תלאות ונדודים ממלון לקרוואן, לשיכון זמני כזה ואחר, עברה עם משפחתה  למקום הקבע בחולות חלוצה בישוב בני נצרים. בציוריהנראה הנוף הנשקף מחדר ביתה בישוב ההולך ונבנה, בחוץ טרקטור הסולל כביש אך מתחת לכל הארגז – סמל הגירוש והנדודים.

רננה שלמון איננה מתייחסת בציוריה באופן ישיר להתנתקות, למרות שבתקופת ההתנתקות באה לגוש קטיף והתנדבה לעזור. היא מבטאת בציוריה ביקורת סמויה נגד החברה הדתית. בעבודותיה מרבה לעסוק בנושא האמהות ובמקומה של האישה בחברה הדתית. בציורה אישה צעירה מחזיקה חזיר כמערסלת תינוק. הציור מעורר פלצות בניגוד בין עדינות פניה לראש החזיר וידיה הגסות. הציור מבטא את פחדיה של האישה הצעירה כיצד תמלא את תפקידה כאם.

בציור אחר פני האם מכוסות כליל בבד. המקור לציור הוא תמונות סטודיו לצילום ילדים. בתמונות אלה האמהות מכוסות כי תפקידן להחזיק את הילדים אך לא להיראות. אלמנט הכיסוי בבד מתחבר גם לכיסוי הראש של האישה הדתית, ללבושה הארוך והמסורבל, רב השכבות, בזמן שהגבר והילדים מתהלכים בבגדים קלים ונוחים. למעשה הבד מעוור את עיניה. רננה מצביעה על הכתמים העיוורים של החברה הדתית, על מה שבחרו להתעלם ממנו, עד למצב של שמיטת הקרקע מתחת לרגליהם, מצב של עיוורון.

חני כהן זאדה, פסי קומר, שולמית עציון,יעל סרלין, אביגיל פריד,ומוריה אדר פלקסין חוו את ההתנתקות באמצעות קרובי משפחה או חברים שגרו באותה עת בגוש קטיף או באמצעות הזדהות מרחוק.

חני כהן זאדה חיה בהתנחלות טלמון שבמטה בנימין. חני חשה הזדהות גדולה עם המפונים כיוון שגם ביתה ממוקם מעבר לקו הירוק, באזור שאין לגביו הסכמה בחברה הישראלית.

כשהגיעו תמונות מהפינוי ראתה חני בעיני רוחה את משפחתה באותה סיטואציה. כשנאלצו לארוז בחופזה את תכולת ביתם, עברה על תכולת ביתה ותהתה מה הייתה אורזת ואיך. כשהמפונים סרבו לעזוב ופונו בכוח הרגישה את הכוח מופנה כלפיה. חני מציירת שני דימויים שהפכו עם השנים לסמלי ההתנתקות: שקית ארוזה מלאה בחפצי בית וצעצועים, ובלוק בניין מהבית שעומד להריסה, ניצב על כן ציור כטבע דומם.

פסי קומר חוותה את ההתנתקות באמצעות דודיה שגרו בגוש קטיף. מאז אותה חוויה היא נמשכת לעסוק בקטסטרופות, במבנים מופשטים שמבטאים חוויה עמוקה יותר – אנושית, קיומית. בעבודת הווידאו מתרחש תהליך פירוק של בתים. הפירוק נוצר באמצעות רעידות קטנות של המצע עליו האובייקטים מונחים. הרעידות מתעצמות בהדרגה, עד שהאובייקטים מתחילים ליפול, להתפרק ולצאת מהמסך. תהליך ההרס הוא הדרגתי ומלווה בסאונד של רעשים מתהום מהאדמה ותחושה של עומק. התחושה היאשל שבירה ופירוק ברמה האישית ואף ברמה החברתית ושל תנועה של הרס היודע את סופו.

מוריה אדר-פלקסין במקור מהגליל, עוסקת בחוסר הפרופורציה בין האנרגיה שהטעינה את מהלך ההתנתקות והתקוות שנלוו אליו, לתוצאה המצערת שלו. בעבודת הפרפורמנס שתוצג בחלל הגלריה ניצב שולחן ועליו מפה מצמר פלדה. במהלך הפרפורמנס תידלק המפה באמצעות שרשרת סוללות שתופעל ותביא להצתתה. מפת הצמר תבער כולה לעיני הקהל ותישרף כליל ועקבות השריפה יישארו לעמוד לאורך כל זמן התערוכה. השולחן הביתי עם המפה השרופה מעידים על חורבן שהתחולל בבית, על אנרגיה עצומה שורפת ומכלה שאיננה מפעילה שום דבר פרודוקטיבי, כאנלוגיה למנגנון של הרס הבית ושל כיבוש. זוהי עבודת המשך לעבודה שנעשתה בשיתוף עם המעצב טיאגו זיתוני.

אביגיל פריד נשארה בקיץ 2005 לבדה עם ארבעת ילדיה בישוב נוקדים שבגוש עציון, כשבעלה ארז תיק ונסע לנווה דקלים להצטרף למאבק. בעבודתה, כמו בחייה, היא עוסקת בנושא המלחמה על הבית, הקביעות מול התלישות, הביטחון מול השבר – טראומה שלא מסתיימת. ב"צעיף הנחמה", התלוי ומשתלשל מטה מאחת מקורות הגלריה, היא מייצרת מוזיאון קטן  של זיכרונות מחיי היומיום הישראליים. היא מחברת אישי לפוליטי, חרדה ליופי, נחמה נשית מול מיליטריזם גברי, בודקת מה משתלט יותר על הבד.

בסדרת התמרורים "תן זכות קדימה" מעצבת אביגיל זהויות ישראליות טיפוסיות: חרדי, דתי-לאומי, נשות טליבן, הייטקיסט בחליפה, ועוד. אביגיל קובלת על חוסר הקבלה שלנו זה לזה ועל החלוקה לזרמים ופלגים על סמך אפיון חיצוני.

שולמית עציון לא הייתה בגוש קטיף בזמן ההתנתקות, אך שני אחיה ובני משפחתם פונו מישובים אלו. נקודת המוצא ליצירתה היא רגשית, נובעת מהתחושה שתחת פני השטח רוחשים זרמים, תנועות לא מודעות, תחושה שהקרקע רועדת תחתינו, שאין בטחון, אין יציבות. האדמה/הרצפה אינה באמת מוצקה וצריך להיזהר בנתינת אמון, הרי הבלתי צפוי נוכח וצפוי תמיד. בעבודתה "על-בלי-מה" היא יוצרת רצפה, שמרצפת אחת נוקשת ומתרוממת בה כל כמה שניות.

יעל סרלין עוסקת גם היא בתחושות של התערערות הבית ואובדן הביטחון, אך אצלה העיסוק מגיע ממקום של זיכרונות ילדות, מחוויות אישיות של התפרקות הבית והמשפחה. היא מציבה בגלריה מיצב מרהיטים, חפצים ובדים חנוטים בגבס עליהם מוקרן וידיאו ובו יד מוחקת וצובעת בשחור ומסתירה ואוטמת את הנראה. הרהיטים אוצרים עקבות אבודים, זיכרונות של בית שאבד, שכבות של אובדן ושכחה ומצב מחניק ודחוס.

לאה לאוקשטיין ונגה גרינברג לא היו דתיות בתקופת ההתנתקות הן מתחברות לנושא כיום, בדיעבד וכל אחת מהן מזווית שונה. נעמה הנמן באה מבית דתי אך כיום אינה דתיה.

לאה לאוקשטיין עלתה מלטבייה, חזרה בתשובה והתגיירה. בוידיאו המוצג נראית לאה כשהיא מנסה לבנות בית באוויר, בית תלוש, חסר שורשים. זה מבטא את תחושתה בארץ, את ההתנתקות האישית שלה מארצה ועמה, מביתה, ואת ההתחלה החדשה שלה כאן מאפס.

נגה גרינברג שירתה בצבא כחילונית בתקופת ההתנתקות. היא מציגה בתערוכה יומן צילום אישי, משולב עם טקסט, עדין ומרגש, שמתאר חוויות חיים ורגעים מחייה באותה תקופה סוערת, כמו חזרה אחורה בזמן.

נעמה הנמן  גדלה בגולן ושותפה דרך כך לחוויה של אנשי גוש קטיף בהתעסקות בהחזרת הבית. במשך שנים כילדה חוותה את פעילות "העם עם הגולן״ ואת החשש האם יחזירו את ביתה – דבר שהעלה שאלות רבות על בית ומהות האדמה. האם קרקע שווה מלחמה עליה? נעמה הנמן יצרה טבעות בתוכן זרעה זרעים שצומחים ומוציאים גבעול ועלים ירוקים. הטבעת מסמלת התחייבות והצמחים סמל להתיישבות ולהיאחזות בקרקע.

המפגש שלי עם אמניות "סטודיו משלך" הבהיר לי, חידד וקירב את מה שיכולתי לחוש רק ממרחק באותו קיץ לפני עשר שנים. הייתי קרובה פיזית, ישבתי לי לבטח בקיבוץ שלי בבארי, מרחק מספר קילומטרים מכל המהומה וצפיתי בהמוני הצעירים שהציפו לפתע את הכביש המאובק שלנו, משולהבים ומניפי סרטים כתומים. לא יכולתי באמת להרגיש את עומק המשבר שהם חווים, אפילו לא הכרתי את הישובים המשגשגים שהם הקימו ממש בסמוך אלינו, והם לא הכירו את שלנו.

שמחתי על פנייתן של ציפי מזרחי – יוזמת ומנהלת "סטודיו משלך" ורעיה ברוקנטל – האמנית המלווה את הקבוצה, להציג בגלריה בבארי. שמחתי על ההבנה שניתן וצריך לגשר בין חלקי העם, להישיר מבט, לנהל דיאלוג של הקשבה, שיח אמיתי של זהות שמתמקד בפניו המלאים של האחר, תוך יצירת קשר בין אישי, מכבד, שאינו כוחני.*

עברנו תהליך ארוך של היכרות וביקורים הדדיים בירושלים ובבארי ולמדתי שהקבוצה אינה הומוגנית, שקיים רצון עז להציג ביחד אך לעיתים פחד מעולם האמנות שבחוץ, שיקטלג אותן על פי המגזר שלהן ולא על פי יכולתן האמנותית. שקיים פחד מלהשמיע החוצה אמירות פוליטיות ומצד שני כבילות למוסכמות של המגזר שעדיין לא תמיד מכיר באמנות כשפה לגיטימית ועיסוק מכבד.

אך הרצון לפרוץ ולהציג, לשבור את קשר השתיקה לאחר עשר שנים של פוסט טראומה עשה את שלו. בשלה ההבנה אצל רבות מהאמניות, ובמגזר הדתי כולו, שיש מקום להבין טוב יותר את השיח הפוליטי- מדיני –צבאי ומשפטי. להבין את התנהלות המדינה, לא להישאר בצד ומחוץ למהלך העניינים, מנותקים. יש לנהל שיח מול החברה הישראלית הכללית, להתערב בה ואולי זו גם אחת התוצאות המיידיות של השבר שנגרם כתוצאה מההתנתקות. חלק מהאמניות מעידות על כך שההתנתקות גרמה להן להירשם ללימודים במוסדות אמנות כלליים שמהווים מפגש חברתי רחב (כמו בצלאל, המדרשה וכד') על פני לימוד במוסדות של המגזר הדתי (כמו אמונה).

התערוכה פורשת את  נקודות הראות האישית של כל אחת מהאמניות מהמקום בו היא נמצאת היום. נקודת המבט עשויה להיות חברתית-פוליטית ועשויה להיות מאוד אישית ופרטית. התערוכה שמה דגש על ההווה והנוכח לצד הזמן שחלף מאז האירוע הגדול, על ה"אחרי", על ה"פוסט" ועל הדרך שעשו מאז ועד היום. עלינו : 14 אמניות נשים, רובן דתיות (ועוד 2 מלוות ועוד אוצרת ומפיקה), שלא מתביישות בזהות שלהן.

 

* שגיא אבי (2006), "המסע היהודי-ישראלי", שאלות של תרבות וזהות, כתר, ירושלים

 

זיוה ילין- אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה

סופי ברזון מקאי- אוצרת משנה ומפיקה

חזרה