nivo slider image nivo slider image

נעמי בריקמן וקוקן ארגון

נעמי בריקמן | חיריק חיריק וו פתוח  •  קוקן ארגון | Headscarf

3.1.2009 – 13.12.2008

בגלריה בבארי מוצגת תערוכתם של האמנית הותיקה נעמי בריקמן והאמן הצעיר קוקן ארגון. היא ציירת, רשמת בחסד, המתגוררת בירושלים. הוא אמן וידיאו ממוצא טורקי המתגורר בשנים האחרונות בברלין. שניהם נפגשים בנקודת הזמן הזו בגלריה בבארי כשהם עסוקים בתיאור דיוקן עצמי.

נעמי בריקמן לאורך כל יצירתה האומנותית חוזרת שוב ושוב לטיפול בדיוקן העצמי.  הפנים משמשים אותה כמטפורה לנוף פנימי ונוף חיצוני והיא בודקת את השפעת הזמן עליהם. העיסוק שלה בדיוקן הוא אובססיבי, יש בו חפירה וגילוי מחדש, לפעמים חסר רחמים. התבוננות שהיא בו זמנית פולשנית וגם אינטימית, שיש בה גם משיכה וגם דחייה.

על הקיר הגדול תלויים פורטרטים גדולי מימדים בפחם ובשמן כשממולם חלקי פורטרטים על דיקטים מלבניים עם ידיים ממששות, ידיים על המצח, מתחת לסנטר, באוזן, בלחי, בתנוחות של דאגה, הרהור, תובנה, עייפות. הידיים אינן מניחות – מותחות את העור המקומט, מפסקות את העפעפיים, תוקעות אצבעות לפה, מועכות את עודפי העור ויוצרות קימוטים. אותם הפנים בכל הציורים, אך בכל אחד הם נראים שונים כל כך: לעיתים היא נראית זקנה, לעיתים ילדה, נערה משתאה, והלכי הרוח משתנים מציור לציור. עם השנים הפך הציור של נעמי בריקמן חושפני יותר ויותר , חופר עמוק יותר ויותר , מתמקד בהדגשת השינויים החיצוניים והופך יותר ויותר אקספרסיבי.

נראה שאין גבול לסקרנות הזו של אדם אל מול פניו שלו הניבטים אליו מן המראה. הפנים הם האתר השכיח ביותר ועם זאת המרתק והמופלא והייחודי ביותר שלנו. בפני אדם משתקפת כל מהותו.

 עבודת הוידיאו של קוקן היא שונה בתכלית, למרות שלכאורה נקודת המוצא היא זהה: גם הוא ניצב מול המראה וסוקר את דיוקנו, אך אצל קוקן העיסוק הוא בכיסוי הפנים והראש ולא בגילוי. כיסוי הפנים היא אותה רעלה אותה נוהגות הנשים האיסלמיות לחבוש לראשן מפאת הצניעות. שנים רבות הייתה טורקיה מזוהה עם המערב, מאז שלטונו של אטטורק, אך בשנים האחרונות חזרו הנשים לרעלות המסורתיות, יחד עם ההתגברות של האיסלם הפונדמנטליסטי והדת. הרעלה הפכה לסמל במאבק זה וויכוחים רבים ניטשו בגינה. בתוך הויכוחים ההולכים וגוברים בנושא הרעלות, ערך נשיא טורקיה את הנשף השנתי של יום הרפובליקה בארמונו והזמין לקבלת הפנים את חברי הפרלמנט אך הפעם ללא נשותיהם, כנהוג. זו הייתה מדיניותו על מנת למנוע מנשות חברי הפרלמנט להופיע מכוסות ברעלות לנשף. הדבר עורר את זעמו של קוקן. קשה היה לו "לשאת את הבדלנות הקונסרבטיבית" ורצה להביע את מחאתו. בוידיאו הוא לובש את הרעלות מול המראה זו אחר זו, ומסיר אותן ושוב לובש ומסיר ועיניו מתחילות לדמוע .הוא אינו יכול לעצור את הדמעות. הוא יושב בברלין ובוכה על העם הטורקי, ועל המסורת העממית שאובדת בשל הרצון להתפתח ולהפוך לאומה מערבית אירופאית.

קוקן משתמש בפורמט המסורתי של הדיוקן העצמי מול המראה, האקפרסיבי והדומע, כדי להביע עמדה פוליטית, אמירה לא אישית . ובכל זאת הכאב הוא אישי, והחיפוש אחר דרך להביע אותו היא אישית, וכאן אנו חוזרים שוב לנקודת החיבור בין שני האמנים, בני שתי תקופות ואג'נדות , משני קצוות של העולם.

חזרה