מרב דביש בן משה ותמר נסים | מצב גבולי

 

לצפייה בקטלוג מצג גבולי // תמר נסים ומירב דביש בן משה

1.7.2017 – 9.6

תערוכתן של תמר נסים ומרב דביש בן משה עוסקת בחיים ליד הגבול בעוטף עזה, בחרדה, בחוסר השליטה, במצב הגבולי, הפיזי והנפשי.

מרב דביש בן משה, אמנית ואדריכלית נוף, שלמדה אמנות בניו יורק ותואר שני בבצלאל, בוגרת תכנית העמיתים – אמנים לשינוי חברתי במוסררה, עוסקת בשנים האחרונות בגבול בין עזה לישראל, הגבול הרוחש והמדמם, שלא מרפה ממנה. כאדריכלית נוף היא מורגלת בקריאת מפות ועבודה על שרטוטים, בתרגום המציאות לדו-ממד. היא נאחזת במפה, מקטע עזה – שולי חאן יונס – שדרות בצפון – ונתיבות בדרום, אותה הגדילה לגודל של 1:5000, כ-12 מ"ר. היא מנסה להבין מה יש בכתם הלבן האורכי, באזור הגבול, שנמחק על ידי המרכז למיפוי ישראל. היא מסתכלת על המפה כעל שדה קרב, שולחן חול בו מזיזים כוחות ומתכננים מהלכים, ביצורים, בונים עוד גדר – ולא מדברים. המחילות והמנהרות שחוצות מעזה במערב ליישובי העוטף במזרח, משני צדי הגבול, מצוירות בכתב ערבי, מעוגל. הטקסט משנן את הסורה הראשונה והשנייה של הקוראן, טקסט קדוש המפאר את האל. המילים הופכות לכלי נשק במלחמת התרבות והדת העקובה מדם בין הישראלים לפלשתינאים. מסביב ליישובים הישראליים נכתב טקסט בעברית  מתוך ספר תהילים. הטקסט מכתר את הישובים, כבתפילה, משמש כגדר מגן בפני הכוח המאיים להתפרץ הביתה. הצבע האדום נשפך ומדמם, יוצא משליטה, נכנס בין הבתים, בין הביצורים והמנהרות, דינמי ומכתים את שני הצדדים.

ענן שחור מפויח מרחף מעל לים ממערב, מאיים לחדור, מתקדם בתנועה מעגלית ובתוכו להקות דיות, הנמשכות למצבורי הפסולת, לשיירים המרקיבים, שעומדים על הגבול בין עזה לישראל. החרדה הפכה לכתם שנספג במפה, סימנים בלתי ניתנים למחיקה. מלמולי המילים הכתובות בצפיפות אמורות להרגיע, להגן ולהבטיח שיהיה בסדר, אבל לא יהיה, היא יודעת.

לצד המפה הגדולה, החושפת את הסימנים האצורים מתחת לפני השטח, היא מציבה ציורים של רימוני יד צבאיים, המבוססים על שרטוטים טכניים הנדסיים, מתוך הספרות הצבאית. חקירת המנגנון והמבנה משאירה את הרימון במישור הטכני, מדחיקה את ההכרה שזוהי פצצה שנועדה להרוג אנשים. הפצצה המאיימת מיתרגמת לשפה פלסטית. הגודל מועצם ומתרחק מהגודל במציאות המותאם לכף יד אנושית. הרימונים בציורים מעוטרים כחפיצים נוצצים (גאדג'טים), על גבול הקיטש, כמו בימים קדומים בהם היה הנשק למושא תשוקה ולייצוג של כוח, מעוטר ומקושט. מרב דביש בן משה מקשטת את הרימונים במילים בהם אנחנו משתמשים בשעת משבר או אסון, מתוך ספר תהילים, בבקשה ותחינה  לאל מגן ומושיע. המילים כתובות כקליגרפיה אסתטית מסוגננת במרכז גוף הרימון, בכדוריות הברזל המיועדות להתפוצץ או בתוך המנגנון המעיף את עצמו. האותיות ניתזות החוצה, הקווים מתמשכים בתנופה והצפיפות יוצרת טקסטורה דקורטיבית. היא עובדת בזהב, אדום ושחור, והצורה מתכתבת עם פרי הרימון ועם הרימונים המקשטים את ספר התורה, שצורתם כתכשיטים וצנצנות בושם.

מרב מנכיחה בעבודתה את מצב החרדה, את השיח הכוחני ששולט במציאות שלנו, כשכתבי הקודש היהודיים והאיסלמיים משמשים אותנו להשגת שליטה וכוח, מצדיקים כיבוש והתנחלות במקום ערכים של הומניזם ואהבת האחר. הפחד מהמלחמה הבאה מפעפע מתחת לפני השטח, נוכח, מאיים. התחושה היא שאנחנו על הסף, לא בשליטה, במצב גבולי, מתבוססים בכאוס שסביבנו, סומאי עיניים. 

 

תמר נסים, למדה תואר ראשון בעיצוב טקסטיל בשנקר, תואר שני בחינוך לאמנות והיא בוגרת התוכנית ללימודי המשך במדרשת בית ברל. עוסקת בעיקר בווידיאו ופרפורמנס. מציגה בחדר ההקרנה את עבודת הווידיאו :"המקום הכי טוב לגדל ילדים", שעוסקת בחיים בצל סכנה מתמדת וביכולת להסתגל למציאות המתעתעת שבין שגרה למלחמה. תמר נסים, כבת לאב שנפצע קשה במלחמת ששת הימים, עוסקת בהשפעת המלחמה והאלימות על כלל האוכלוסייה בעורף, על הנשים והילדים, ובמחיר המתמשך שאנו משלמים עליה.

בעבודות קודמות בולטת דמות האישה, האם, הרעיה, בהקשר חברתי  ופוליטי. ב"מרדכי ואני" (2010), היא ממרקת את פסלו של מרדכי אנילביץ, את מיתוס החייל הגיבור. ב"על הבשורה" (2015) היא מציגה זיכרון ילדות, ילדה רצה בשמחה לבשר לחברתה על פציעת אביה במלחמת ששת הימים. היא עוסקת באופוריית המלחמה, בגאוות הילדה באביה הגיבור, נרטיב שהחברה הישראלית רקמה והטביעה בלב אזרחיה. ב"לטפל באפרוחים" (2016) עסקה בנושא פינוי הילדים מהישובים בזמן מלחמת השחרור, כשגיבורות הסרט (אותן היא מגלמת בדמותה) הן חברות קיבוצים שפונו במלחמה, אחת מהן שהחליטה לעזוב את היישוב בעת המלחמה ולהתפנות עם ילדיה, והשנייה שנשארה ביישוב. הסרט מבוסס על עדויות הנשים, שמביעות את הקונפליקט בין נאמנות לעצמן לבין הצורך בקבלת  אישור מהממסד הקיבוצי והקושי להתמודד עם הביקורת החברתית.

בעבודת הווידיאו הנוכחית, צילמה עשר נשים מבארי, מגיל 18 עד 90, בשדות הפתוחים שמחוץ לקיבוץ. היא מותחת את הגבול בין הפסטוראליות של הנוף לבין המלחמה המאיימת לפרוץ בקו האופק. היא מביאה רצף של דמויות נשים אחת אחרי השנייה שמספרות כולן את סיפור ההתמודדות עם הפחד בתקופות המלחמה ועם החיים בתקופות רגיעה, המלווים  בתחושה שהשקט הוא זמני בלבד. בולטים בדברי הנשים ההשלמה עם המצב, ההתמודדות עם הפחד על ידי הקטנת ההשפעה שלו על חיי היום יום , הבחירה להישאר, וההיאחזות במקום ובחיי הקהילה. כל אלו מהווים  סוג של מסך המאפשר את ההתמודדות עם  המציאות הקשה והמתעתעת. הסדק נפער רק כשהנשים מדברות על החרדה לילדיהן הקטנים ולכלבים. ביצירתה בודקת תמר נסים כיצד נשים מגיבות למציאות המאיימת, לחרדה, כיצד הן מתנהלות בתוכה. מבעד לשורות מבצבצת גם התהייה עד כמה אנו מתועלים על פי הנרטיבים שטבעה החברה הישראלית, עד כמה אנו רואים את המציאות שניצבת מולנו, משלימים עמה, מכחישים אותה, והאירוניה שבהצהרה "המקום הכי טוב לגדל ילדים".

 

חזרה