nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

מקום שלי מקום שלך

2.10.2010 – 3.9

התערוכה הפותחת את השנה בגלריה בבארי היא תערוכה מיוחדת, שמהווה סיכום לעבודה של שנה אחת, לקשר שנוצר בהתכתבות בין שתי קבוצות של אמנים החיים משני צידיו של האוקיינוס ומפרידים ביניהם תרבות, שפה, מנהגים והיסטוריה שונה. לתערוכה "המקום שלי המקום שלך" מטרה ליצור גשר בין קהילת המועצה האזורית אשכול לבין קהילת מקסיקו סיטי, בתמיכת פרויקט שותפות 2000 של הסוכנות היהודית.

 בחלל הגלריה מוצגות עבודותיהם של 30 האמנים שהשתתפו בפרויקט, 15 אמנים מאשכול מול 15 ממקסיקו. לכל אמן הוצמד בן זוג , על פי מדד של גיל ושפה (אנגלית, ספרדית וצרפתית) וניתנה לו הכתובת אי מייל של בן זוגו שמעבר לים. האמנים נדרשו להציג את עצמם,  לספר מי הם ולשלוח צילום של מקום שהם אוהבים או מתחברים אליו, שמייצג אותם, שיש לו חשיבות בעיניהם, ולהסביר לבן זוגם מה משמעות המקום הזה עבורם.

על פי הצילום שקיבלו במייל ועל סמך ההסברים, ציירו האמנים ציור על בד בגודל חצי גיליון. הציורים מוצגים על קירות הגלריה בזוגות, על פי ההתכתבות, כשהמכתבים תלויים לצידם.

בחלל ההקרנה מוקרן וידיאו, בו מספרים ארבעה אמנים שהשתתפו בפרויקט את סיפורם האישי: מי הם גילו בהתכתבות במייל, אילו קשרים נוצרו, וכיצד ניגשו לציור.

חלק מהאמנים הם אמנים בשלים ובוגרים, שהציגו בתערוכות רבות וקנו להם שם, וחלקם פחות ידועים בעולם האומנות, כאלו שאך סיימו ללמוד ואף סטודנטים צעירים מבצלאל, אך כולם מפה, מהמועצה שלנו, וכולם אמנים מצוינים שנבחרו לפרויקט בקפידה.

היו התכתבויות שיצרו חיבור חזק בין האמנים והמשיכו והיו כאלו שפחות. כמו שזה אצל אנשים תמיד. צריך שתהיה כימיה. אבל הקשר נוצר והסיפורים זרמו מצד לצד של האוקיינוס, צילומים נשלחו הלוך וחזור, שאלות ותשובות נשאלו ונענו, מכחולים נטבלו בצבע וציורים קמו ונהיו על הבדים, כולם באותו הגודל, ונשלחו במטוס ע"י הסוכנות, והגיעו לגלריה, ונתלו על הקירות. הפרויקט הגיע לסיומו.

להלן תקציר ההתפתחויות בין "זוגות" האמנים:

יוחנן דרוקר ודינה גומז– הוא כתב לה על השתנות הנוף בחילופי העונות ושלח צילום ממרפסת ביתו של שדה חיטה ועצים התוחמים את השדה והאופק. היא סיפרה לו על הרי הגעש המושלגים מלאי המסתורין הנישאים מעל העמק. שנים לא ניתן היה לראותם בשל האובך הכבד הרובץ מעל העיר, והנה לפני כמה ימים באה רוח קוטבית קרה ולפתע הופיעו ההרים באופק במלוא הדרם. יוחנן ציירם מרחפים כבתוך ענן מעל העיר הססגונית.

 גנאדי סקוסירב וקלאודיה ניירמן–  הוא שלח לה צילומי שדרת עצי פיקוס עתיקים הצומחים בתל אביב, ברחוב ראשי בלב התנועה הסואנת, והיא יצרה ממנו פוטומונטאז' מלבב. היא שלחה לו צילומים מהסטודיו בו צייר אביה וכתבה לו על זיכרונות ילדותה איתו והוא יצר מהם קולאז' צבעוני והדפיס אותו על הבד.

אילן דנה ונועה בר סיני– היא כתבה לו מהו קיבוץ, חברה בה החברים חיים יחד בצורה שיוויונית, וסיפרה שנמצאת כרגע בלימודים בירושלים, מחוץ לקיבוץ, ושלחה צילום של השדות והפרדס דרך הגדר של הקיבוץ. כותבת נועה: "כמה יפה יכולה להיות התמונה הזאת בלי הגדר. כל פעם זה מזכיר לי איכשהוא כמה אני אוהבת את המקום הזה, וכמה הוא קשה לי, בנשימה אחת."

אילן צייר קבוצת ילדים כלואים בתוך גדר, בסגנון ילדי, שטוח ובוטה, שנועה קצת נבהלה ממנו. הוא שלח לה צילום של פארק ליד אגם במכסיקו סיטי, שהיו לו חוויות מאוד נעימות ממנו מאז שהיה ילד: שם רכב באופניים בילדותו, לשם יצא עם חברים, שם בילה עם משפחתו. נועה הפליאה לרשום את המקום האהוב בפחם.

דבורה לוינסון ודב הלר– זוג שהיו לו קשיים בתקשורת כי לדב אין מחשב…

דב שלח לדבורה צילום של הסטודיו שלו להדפס ותחריט, שהיה בעבר מכון החליבה של הקיבוץ. היא ציירה אותו עובד שם. דבורה סיפרה על עצמה ושלחה לדב תמונות של מרכז הספורט היהודי, מקום בו היא עובדת, בו היא גדלה ובו גדלו ילדיה.דב לא הגיב על מכתביה,ובמקום זה צייר ציור פוליטי שמאפיין אותו: דמותו של ויוה זפטה, לוחם חופש מכסיקני,  ומתחתיה כתוב:"זה המנהיג שלי.האם זה גם המנהיג שלך?

אוה שלו ואלנה סוטו– אלנה בחרה לשלוח לאוה את החלק הדרומי של העיר, כאשר ברקע מופיע הר הגעש המפורסם, המכונה "אישה ישנה", שיש עליו אגדה רומנטית מהתקופה הפרה-היספאנית. אווה דווקא נמשכה לצייר את העיר עצמה, על המכוניות שבה, הבתים והכנסיה, וההר ברקע לא כל כך דומיננטי. צבעיה חומים אפורים ומהולים. הצללים מרמזים על סודות חבויים. אוה שלחה צילום של שדה פרחים שהיא מגדלת, חול, כאשר ברקע משתרע המושב שלה, תלמי יוסף. את אלנה עניינו יותר הפרחים הוורודים ולא סיפור ההתיישבות. היא יצרה הגדלה שלהם בניתוק מהרקע. הצבעוניות של אלנה עזה ומלאת חיים, מנוגדת לזו של אוה.

שלומית אהרונסון וגרייס נחמד– שלומית , ממפוני גוש קטיף, כותבת לגרייס בשפתה העשירה והשורשית: "הנה הגיע הרגע המיוחל ואנו בונים את ביתנו מחדש על אדמת חלוצה שבנגב המערבי, שותלים שדות ומטעים ומקווים לשוב עם ה' לארצו. כך נראה עץ בודד במדבר, מחלון ביתי ההולך ונבנה." וגרייס מציירת בשפתה החופשית והמופשטת וכותבת לה הקדשה: "שצעדיך יראו את העתיד". גרייס כותבת לשלומית על אהבתה לטבע, ליוגה ולמוזיאונים, בעיניה הם בתי מקדש ממש ובוחרת לשלוח לה צילום של מוזיאון ה"בלאס ארטס". שלומית מציירת את המוזיאון כבית מקדש, מואר מבפנים באור צהוב קורן ודרך במעבה היער מובילה אליו. קסום!

שושנה כרסנטי ויולנדה וייטה– המקום שיולנדה בחרה הוא "ריו בלנקו", שם החלה המהפכה המכסיקנית, בבית חרושת לטכסטיל, שניצל את העובדים שלו. יולנדה אוהבת לפסל בשאריות הטכסטיל של המפעל. שושנה יצרה בעקבות הסיפור והתמונות. היא שלחה ליולנדה צילום של הכניסה לקיבוץ שלה: פינת נוי, גבעה של צמחים שכתוב בה "ברוכים הבאים", שיצר אותה הבן שלה עם חבר

שלו. המקום מעביר תחושה של חזרה הביתה לנווה מדבר. לפני 60 שנה זה באמת היה מדבר, היה קשה לנשום פה!

אדוארדו מוכטזומה ונוגה פרוסט – נוגה רצתה לחלוק עם אדוארדו את אחד מזיכרונות הילדות שלה הכי נעימים מהקיבוץ: השביל המוביל מהבית לגן הילדים, שהייתה מבלה בו זמן רב, כי הייתה מתעניינת בכל דבר שנקרה בדרכה: עצים, אבנים, ציפורים… אדוארדו צייר בצבעי מים ציור מרגש של ילדה המתכופפת להרים פרח, וכל העולם חג סביבה בדמיונה. הוא סיפר לה על כל התחביבים שלו: במוסיקה, בספורט, בקולנוע ובאמנות, ושלח לה צילומים של מקום שהרשים אותו במיוחד: "ג'ואנחואנטו". נוגה ניסתה לבטא את ההתפעלות שלו מהעושר של האדריכלות, וממה שהמקום מציע, מבלי לתאר את המקום באופן ריאליסטי.

איווט גרוטר ואלי אלגרט– אלי סיפר לה על הפרויקטים שהוא עוסק בהם- ציור ממבט הציפור ופרויקט לזכר אשתו שנפטרה מסרטן, ושלח לה צילום של זריחה שמייצג את הדואליות של החיים כאן: "מצד אחד השמיים האדומים מייצגים תקווה לעתיד טוב יותר, מצד שני החלק השחור בשמים מייצג את האיום שמגיע אלינו מהגבול." איווט הפכה את הצילום לציור מופשט בסגנון העיגולים שלה. היא סיפרה לאלי על מחלת הסרטן של בעלה והם גילו הבנה זה למצבו של זה, ושלחה לו צילומים מהטיול האחרון שלהם לאקפולקו, מקום שתמיד היו מאושרים בו, הבריאו ונחו, מקום של זיכרונות טובים. אלי צייר את המקום ממבט הציפור, כשהוא מטמיע בציור את השלווה שאיווט חיפשה, אי קטן וסירה, וסערות סוחפות על הגבול שבין חיים למוות.

אנה דן וחסוס סלדיבר– אנה סיפרה לחסוס על הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, על הקסאמים ועל ההחלטה למגן את בתי התושבים. במקום להשקיע אנרגיה בדיאלוג,כתבה, משקיעים אותה בהרס ובבניה של הנוף, ושלחה צילומים מבניית הממדים בניר יצחק. חסוס ישב במכסיקו סיטי וצייר בדייקנות ריאליסטית את ההכנה ליציקות הבטון למיגון בניר יצחק. הוא שלח לה חומר על כיכר שלושת התרבויות, שהפך ב-2 לאוקטובר 1968 לשדה רצח, בו נרצחו אלפי אזרחים, רובם סטודנטים, ע"י כוחות המשטרה והצבא, על פי פקודת הנשיא גוסטבו דיאז אורדאז, שהכחיש אח"כ את הארוע. אנה ציירה את המקום כאילו הוא עטוף(אטום) בטפט שחור שצמח אדום כדם מטפס עליו, כמו בסיפורה של הנסיכה הנרדמת, ושלג לבן מקפיא את הכל.

אירינה מיסיאנו ומריאנה שלייפר– מריאנה שלחה תמונות של שדות הכלניות הפורחים בחורף בין חורשות העצים ואירינה נאחזה בעצים וציירה את החורשה. היא שלחה למריאנה צילומים של מוזיאון דולורס, בו היא אוהבת לבקר, מקום בו יש גנים יפים וחיות. מריאנה ציירה טווס ענק על רקע הגן היפה. בהתכתבותן, גילו אירינה ומריאנה ששתיהן מוצאן מרומניה!

יונה לוי גרוסמן ומרים לבהבר– יונה שלחה למרים צילומי נופים מהאזור וגם צילום הברית של הנכד שלה. מרים הכניסה את הכל לציור אחד, כשציירה את הנוף מטלית, ועליה זרועות כלניות, סברס, שקדיה ועצים ברקע. היא שלחה ליונה תמונות של רפסודות המכוסות באדמה שהפכו לאיים המחוברים בשורשיהם לתחתית האגם. יונה ציירה את רקמת השורשים וראתה בהם סמל לחיפוש השורשים של יהדות מכסיקו.

הקטור רויטמן ורוסריו פגו – הקטור שלח לרוסריו צילום של הנוף הנשקף מביתו, לכיוון עזה, דרך הגדר של הקיבוץ, וסיפר לה על עצמו ועל אהבתו לכתיבה. היא ציירה את הגדר ואת דמות האמן-משורר בגדול מעל. הוא ביקש ממנה לשלוח לו עוד פרטים עליה חוץ מהצילום ששלחה לו, וכתב עליה שיר על סמך המכתבים, שתרגם לשפת המאיה העתיקה, שהיא שפת ציורים., שפה שיש לו עניין אידיאולוגי להחיות אותה, כי היא התרבות הגדולה של דרום אמריקה.

רון גנג ושרה ויסבורד– שרה שלחה לרון צילומים של גן ציבורי, "פארק דה רלוך", שיש לו משמעותרבה עבורה, כי היא נולדה בשכונה הזאת והמשפחה שלה גרה שם והיא מאוד אוהבת את המקום הזה. רון צייר קטע עם שלוש דמויות נשים מכסיקניות וערימות של עצים גדועים, שיש בהם עוצמה רבה. רון שלח לה צילומים מהנוף של הואדי שליד אורים, מקום שהוא נוהג לצייר בו שנים רבות והוא קשור אליו, והיא ניסתה לבטא את שטיחות הנוף ואת המדבריות והיובש בציור שלה.

עפרה וולף ולאונור מיסרי– ליאונור סיפרה לעפרה על רגע מסוים בחיים שבו גילתה את עצמה דרך הריצה, וזה קרה במפגש של שני רחובות, בשדרה ליד הבית שלה. עפרה הפליאה לצייר את עומקו של הרחוב ואת ההתרגשות שבאוויר. היא שלחה לליאונור את צילומי הנופים שהיא אוהבת לצייר, ולבסוף באופן מפתיע, בחרה ליאונור לצייר את צמחי האגבות על פי ציורים של עפרה שמצאה באתר שלה ואהבה יותר מכל.

 התערוכה היא תערוכת התכתבות. כפי שניתן לראות כאן, למכתבים משקל רב והם משלימים את התמונות המצוירות. זוהי תערוכה מרגשת במיוחד, כי היא נוגעת בחייהם של אנשים משני צידי האוקיינוס, בסיפוריהם האישיים, במחשבותיהם שמתורגמות לציורים. כל אחד והמקום שלו. כל אחד והסיפור שלו. ניסינו לבנות פה באמצעות האומנות פלטפורמה לקשר, לקצר מרחקים בין שני מקומות ותרבויות, בין אמני המועצה שלנו לבין אמני מקסיקו סיטי, ואם הצלחנו ולו במעט, הרי זה שכרנו.

תודה מיוחדת לסוכנות היהודית שעמדה מאחורי הפרויקט החשוב הזה, ולטל קלמר שבלעדיה לא הייתי נכנסת לעניין בכלל, וכמובן לאוצרת הדפורטיבו במקסיקו סיטי, דבורה לווינסון, שיצרה את הקשר עם האמנים המכסיקנים ועבדה קשה לאורך כל הדרך על הארגון.

חזרה