nivo slider image nivo slider image

הדר רבינוביץ ושנית מורן | מאצ'וס

1.6.2013 – 9.5

תערוכתן של שתי  בוגרות ספיר, שנית מורן והדר רבינוביץ, מתקיימת במסגרת הענקת מלגת הצטיינות לתערוכת יחיד ע"י ידידי ביה"ס לאמנות, חברה ותרבות, המכללה האקדמית ספיר. זו לנו השנה הרביעית ברציפות שאנו מקיימים מסורת יפה זו, שמביאה לגלריה בבארי אמנים צעירים בתחילת דרכם, אנרגיות מסוג אחר ותקוות לעתיד.

הצופה נכנס לחלל הגלריה המוחשך כולו, כמו לתוך עולם אלטרנטיבי. על הקירות מוקרנות עבודות הוידיאו של שנית, שהשחור שולט בהן, ותנועה כמעט בלתי נראית, מעין רעידה קלה מצמררת עוברת בהן. בקיר הרחוק אלו עבודות סטילס שמתחלפות כשקופיות ויוצרות ציפייה ותנועתיות מסוג אחר. שנית מורן עוסקת באמנות שלה בדימויים שקופים, "ריקים" ובעלי ממשות מוחשית , מתוך הרצון לתת קיום לנוכחות האנרגטית והבלתי נראית במרחב הפיזי.  היא פועלת על מנת לייצר עולם מדומיין, פנטסטי, שמגלם בתוכו את אותם חושים שאין ביכולתו של האדם לתפוס. כיבוי הנראות של כל מה שהורגלנו לראות מאפשר להחיות עולם חדש שקיים בינינו. הכוח של אותם דימויים שקופים ומופשטים טמון ביכולת שלהם להכיל מסרים מנוגדים של תוהו מאורגן, כאוס אסתטי וצורניות ארוטית שמתלכדים לתוך ספקטרום הרמוני בשחור ולבן.

מקור הדימויים בעבודה פיסולית עדינה בה השתמשה שנית בחומרים פלסטיים שקופים מעובדים על ידי שימוש במקור אנרגיה חמה. האינטראקציה של המצלמה עם אותם אובייקטים שקופים אפשרה את הפיכתו של אותו סובייקט בזעיר אנפין , לעולם מומצא המקבל חיות ועוצמה משל עצמו.  מדיית הצילום מאפשרת לכאוס שנוצר מחומרי הגלם בתוך הדמויות והמרחבים להראות אסתטיים ונקיים, ומייצרת סדר חדש.

שם העבודה  נגזר מתיאוריה שטוענת שיש 74% אנרגיה אפלה ביקום ו22% חומר אפל שקיים בינינו שאין ביכולתנו לראותו כיוון שהוא עשוי מחלקיקים מאוד קטנים שאינם קורנים. באנגלית החומר האפל נקרא: MACHOS . Massive Astrophysical Compact Halo Object בקיצור.

היצורים השבריריים והשקופים של שנית, התלויים על חוט השערה או מונחים ונערמים כקורי עכביש, המוקרנים על הקירות, נפגשים עם יצורי הכלאיים של הדר הניצבים על הרצפה, או נשענים על הקירות, כבדי משקל, שתדמיתם הפוכה, מצ'ואיסטית, גברית מיסודה.

 הדר רבינוביץ מושפעת בעבודתה מהמאסה על הבזות של קריסטבה.

כמי שגדלה לאב מכונאי ונישאה לבעל מוסך היא מכירה היטב את ריח הגריז ואת השליטה הפטריארכלית שמייצג המרחב של המוסכים והמרחב הציבורי בכלל. כאשר היא לוקחת חלקים פנימיים של מכוניות שהם במהותם מכניים , מתכתיים וקרים, היא חשה כאילו הוציאה את חלקיו הפנימיים של הגוף הגברי האנושי בעצמו.

הדר מטביעה אותם בקצף סינתטי אמורפי, כשהנוזל המתפשט ומתנפח לכאורה גורם לה כאמנית לאבד שליטה, אך במובן הרחב והעמוק היא חשה דווקא אז שלקחה את השליטה לידיה והפכה את השולט והיציב לבזוי. הקצף מתפקד כווסת שמהווה עקבה ארכאית של הגוף השלם ששואף להיטהר כל הזמן. השילוב בין המכניקה הגברית והאמורפיות הנשית של הקצף יצרו יצורים שונים שאסוציאטיבית מזכירים את הבזויים בתרבות המערבית: המדוזה, החרק של קפקא וונוס. הצביעה בלבן היא מעין כסות מזויפת לבזוי שמורכב מהגברי והנשי גם יחד אשר הופכים לבזוי יפהפה ונחשק.

יוצאת דופן היא העבודה החדשה שיצרה הדר לתערוכה. נשל של גוף אישה מסיליקון תלוי על הקיר, רופס, מדמה עור ומזעזע בוורדרדות שלו, בתחושת אי הנוחות שהוא משדר לצופה ויחד עם זה כמעט שלא ניתן להתאפק מלגעת…

וזה מוביל אותנו לעבודתן המשותפת של הדר ושנית בחדר ההקרנה. שם מוקרנת על המסך עיסה רוטטת, רירית ומבריקה, נשפכת ומטפטפת, גבישית וחלקלקה, בגבול שבין הגועל והדחייה להשתאות אל מול יצירת חיים פנים רחמיים מיקרוסקופיים.  מושג הבזות שטבעה ז'וליה קריסטבה מצביע על מה שהורחק מן הגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל"אחר". גועל ממזון כמו הקרום שעל פני החלב, שגורם להתכווצות של הגרון ואף גרוע מזה של הקיבה, של הבטן, של כל הקרביים…קופץ את הגוף, דוחק בדמעות ובמרה, מאיץ את קצב הלב ומעלה אגלי זיעה על המצח ועל הידיים. הבזות היא גם זו שמערערת על הזהות, על המערכת, אינה מכבדת גבולות, עמדות וכללים, היא יסוד הטומאה-קדושה, האסתטי- אנאסתטי.

שני סאונדים משתלבים בוידיאו זה בזה: קול ה-"וומב", עמוק וסוחף,ששומע העובר בתוך הרחם, וקולות החומר בתנועה והתהוות: דחיסה, עיסוי, פצפוץ, מתיחה, רחשי תנועה, חיות ומשך. כתמונת מראה של הוידיאו, משתקפות על רצפת החדר שלוליות חומר לבן גבשושי (בוראקס) שלא נותן לצופה דריסת רגל, כי אם פיסה צרה בכניסה, משתלט וגודש את כל המרחב וגולש מעבר לקירות, מחוץ למבנה, כמו מרמז לבאים על המתרחש בפנים.

העבודה המשותפת של הדר ושנית היא שיאה של התערוכה. היא מצליחה לאחד את הבזוי הנשי שמעסיק את הדר עם הלובן והעשייה הטוטאלית שבאה לידי ביטוי בעבודות הוידיאו של שנית. יש בה הקפאה סינתטית, "נקייה" ואסתטית של אותו מלוכלך ובזוי, ועם זאת שתלטנות אגרסיבית שבאה לידי ביטוי בסאונד הנוהם ובפלישה למרחב של הצופה. היא מהווה נקודת חיבור בין שני עולמות כה מנוגדים של שתי אמניות צעירות, האחד שרוי באפלת הוידיאו, בחיפוש אחר הסדר שביקום, סטרילי ושקוף , עדין רוחני ושברירי והאחר מוצק ודעתן, כוחני ושתלטן, נשי ושופע חיים.

הדר ושנית הן שני קצוות והן חברות. למרות ואולי בשל השוני. היה לי לעונג לעבוד איתן.

 

 

חזרה