nivo slider image nivo slider image nivo slider image

מאיה פסטרנק | עלייה לארץ עוץ

28.8.2010 – 7.8

בגלריה בבארי מוצגת תערוכתה של מאיה פסטרנק, "עליה לארץ עוץ".

מאיה, נכדתם של זאב ז"ל ושל יהודית רפופורט מוותיקי קיבוץ בארי, חיה בקנדה מלידתה והייתה מגיעה לפרקים לבקר את משפחתה בקיבוץ, עד שבקיץ 2006 עלתה ארצה בתום לימודי תואר ראשון באמנות על מנת לעשות סטאז' במרכז הישראלי לאמנות דיגיטאלית בחולון, שם היא מנהלת את ארכיון הווידיאו והמולטימדיה.

בעבודותיה עוסקת מאיה בניסיונות לפרש את הזהות והתרבות של "המקום" וליישב את הפיצול בין שתי הזהויות שלה, הקנדית והישראלית.

העבודות בתערוכה החלו בקיץ 2006, כאשר מאיה באה לגור באופן זמני אצל דודה ודודתה, נועה ונמרוד בריל, בבארי. הייתה זו תקופת מלחמת לבנון השנייה, ומאיה החלה ליצור וידיאו המתעד את השהות שלה בקיבוץ.

התערוכה מעוצבת כרונולוגית, כשבכניסה מוצב מיצב הוידיאו "השארתי את השממה הקנדית מאחורי אבל היא לא עזבה אותי", שמדמה את הגעתה של האמנית לישראל דרך המדבר. האמנית נראית כשהיא באה מרחוק ולאט לאט מתקרבת למצלמה, מתפשטת מבגדיה החמים הקנדיים ואומרת שוב ושוב סליחה. בקשת הסליחה היא חלק מהזהות הקנדית, מהנימוס האופייני להם: מבקשים סליחה מהאינדיאנים שגזלו את אדמתם ותרבותם, מחיות הבר שהם צדים… האירוניה שנמצאת כבר בשם העבודה, מאפיינת את מרבית העבודות בתערוכה ומופיעה גם באופן הצילום, שמצולם במהופך, מהסוף להתחלה ולכן נוצר מראה משונה לכל תנועותיה של האמנית: הליכתה משונה, תנועותיה, הבגדים כאילו "קופצים" מגופה ולשערותיה יש חיות משל עצמן.

בחלל ניצב אוהל שמעביר את תחושת הנוודות והארעיות, התחושה של אדם שלא שייך למקום. בתוכו משודרת בקשת הסליחה של ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר, מהאוכלוסייה האינדיאנית שמערכת החינוך הקנדית הוציאה את ילדיה מבתיהם והכריחה אותם ללמוד את השפה הרשמית, להסתגל לתרבות הקנדית ולוותר על התרבות שלהם. במקרן השקופיות שמאחור מוקרנים צילומי יערות קנדים ועל הקיר תלוי ראש צבי מנופח, סמל לתרבות הציד הקנדית.

העבודה על "דאלאס" מבוססת על סיפור ששמעה: שבבארי מכורים לאופרת הסבון האמריקאית "דאלאס"… בעוד שכמה יצירות מגיבות על השפעות של ישראל עליה, מיצב הוידיאו הרב ערוצי "דאלאס" בוחן את השפעת התרבות הצפון אמריקאית בישראל בכלל ובבארי בפרט. בסדרה זו היה משהו שערורייתי. הדמות של ג'יי.אר ייצגה את הקפיטליזם האמריקאי בהתגלמותו, ומסתבר שאנשים אוהבים לצפות במה שהם מתעבים…

בנישה , על במת עץ, ניצבים שולחן ילדים קטן וכסא. השולחן מלא בחריטות, שהן ספירות של נפילות התותחים בצפון במלחמת לבנון השנייה ב-2006.

 יצירות נוספות בתערוכה התפתחו לצד הקשר המיוחד של מאיה עם סבתא שלה, יהודית רפופורט.  אוסף גדול של תמונות בשחור-לבן מתאר את החיים בקיבוץ, אך בעוד חלקם מארכיון בארי, אחרים הם מסרטים שמצאה מאיה זרוקים ברחוב השופטים בתל אביב, במקרה במיקום המדויק שבו סבתא יהודית גדלה! הצילומים מתפקדים כמטאפורה לזיכרון, שבו גבולות האותנטיות מיטשטשים עם הגיל. האם באמת יש משמעות לאמת ולדיוק בזיכרון? מה מפה ומה משם? מה "שלנו" ומה מסיפור אחר, אבל אימצנו אותו, כי הכל נראה בעצם אותו דבר…

בחדר ההקרנה ממשיך נושא זה באמצעות וידיאו שיוצא מתוך זיכרונות וסיפורים של סבתא יהודית . הציר שמחזיק את הוידיאו הוא אוסף מושגים המסודרים לפי סדר האי, בי , סי, כשנשמטו כמה אותיות, לפי יכולת הזיכרון של סבתא. תמונות רצות, כמו הבהובי זיכרונות וברקע נשמע קולה של סבתא המספרת את האישי והקולקטיבי, הכל מעורבב ביחד. יש מספר מושגים שסבתא חוזרת עליהם שוב ושוב כמורה מלומדת, כמו "צבא-הגנה-לישראל", מנטרה משופשפת שהיא חוזרת עליה שוב ושוב. האם זה משקף את בעיית הזיכרון שלה, תמהה מאיה, או שזו תולדה של תרבות מיליטריסטית שנטמעה עמוק כל כך, עד שהפכה לנאום סדור בפיה שנשלף מוכן בכל עת? טיול בקלנועית מפרק את המתח הצבאי.

הוידיאו יפה ומרגש ויש בו מחווה אנושית נוגעת ללב של נכדה לסבתה וקריאה לסובלנות ולכבוד אל הורינו וסבינו, הרי כולנו נגיע לשם.

אחרון בתערוכה, לפני היציאה, הוא דיפתיכון צילומי בשחור-לבן שנוצר בינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה". בצילומים נראית הודעת sms בפלפון שבו החבר של מאיה כותב שהוא "בדרך אל סבתא. הוא בחוץ ולא בפנים אך לא יהיה זמין". מסתבר שזהו קוד בין השניים. מאיה אמורה להבין מההודעה שהחבר שלה בדרך לעזה, שהוא מחוץ לעזה ולא נכנס פנימה, אך לא יהיה זמין בפלאפון. בזמן הקצר שמאיה בישראל הספיקה לחוות שתי מלחמות: במלחמת לבנון היא עדיין חדשה פה, כמו ילדה רכה בשנים שיושבת ליד שולחן ילדים ומסוגלת רק לסמן בחריטה עוד תותח ועוד אחד שנופל כדי להעביר את תחושת האימה. במלחמת "עופרת יצוקה" ב-2009 היא כבר כמעט ישראלית לכל דבר, שולטת בקודים, במכשירים של מבוגרים…   בהודעה מתנגשות שתי קריאות מנוגדות : הנוחות הביתית למול החשש לסכנה –הפרטי מול הציבורי – דבר שמבטא את תמצית המציאות הישראלית, לפי נקודת מבטה של מאיה, אמנית קנדית-ישראלית צעירה, נכדה של, "אורחת לרגע" בקיבוץ, שמראה לנו דרך עיניה ובהומור האופייני לה, איך אנחנו נראים.

התערוכה מוקדשת לסבתא של מאיה , ליהודית רפופורט, חברת קיבוץ בארי.

חזרה