nivo slider image

מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל | בטון ומלט – על חזור

24.5.2008 – 3.5

במסגרת אשכול התערוכות "נלבישך שלמת בטון ומלט" לכבוד חגיגות ה-60 למדינה, מציגות מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל עבודה מיוחדת לגלריה בבארי, הנושאת את השם "בטון ומלט – על חזור" וסוגרת מעגל עם עבודות הוידיאו המוקדמות שלהן משנת 2002-3/5 שנשאו את השם בטון ומלט.

העבודה מתייחסת כעמדת מוצא לצריף השבדי הישן שבו שוכנת הגלריה היום, שלפנים שימש כחדר האוכל של הקיבוץ. הצריף משומר במצב טוב, מבחוץ צבוע בורוד , על חלונות העץ שלו וגגו המשולש והמחודד. מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל רואות את הצריף השבדי כאלמנט תרבותי אירופאי מיובא, שחדר לארץ והתאזרח כאן. במיצב הן מקשרות את נוכחות הצריף השבדי ואת תפקידו בייסוד ההוויה הקיבוצית-הישראלית-הציונית וממצות את הדיסוננס התרבותי במפגש הבלתי אפשרי בין האירופאיות המסורתית לעבריות הקיבוצניקית המתחדשת.

הבנייה הישראלית הסטנדרטית היא בנייה בבטון, שהוא חומר כבד, אטום, מגושם וחסר גמישות, נייח באופיו. משמש למבני קבע. לעומתו צריף העץ מביא אפשרות של בנייה ארעית, מהירה וקלילה. הוא מתאים לאקלים האירופאי ולא לאקלים הישראלי. סביר להניח שהצריף אומץ ע"י התרבות הישראלית בשל אופי הבנייה המהירה והקלה שלו, שהיוותה יתרון במקרים מסוימים שהחיפזון היה יפה להם. (אך העץ הישראלי הוא עץ זול ופשוט, כמו דיקט ולא העץ האירופאי המלא)

המיצב מורכב ממספר אלמנטים:

על הקיר הגדול תלויות יציקות גבס של דלתות מקרר תעשייתי של מטבח קיבוצי,(שמחזיר אותנו חזרה לימיו של הצריף כחדר אוכל ומטבח). יש תחושה חזקה שניתן לפתוח את הדלת ולעבור לצד השני… הדלת משמשת כמבואה לחלל המשמש לשימור. שימור המזון מהווה דימוי לשימור תרבותי או לניסיון לנייד ולייבא תרבות ומתקשר למבנה הצריף המיובא.

אלמנט נוסף הוא הדגים היצוקים מגבס – מעין מאובנים מתקופת הבטון, שריד ארכיאולוגי של תרבות אדם, טבע דומם. הדגים מייצגים סביבת מחייה שקשורה לאדם והם מתקשרים גם לקירור ולמזון שצריך לקרר כדי לשמר. הדגים מתחברים לעבודות הוידיאו המוקרנות בחדר ההקרנה הסמוך, שם הם חלק מהטקס והם מקבלים מעמד מאגי.

את הנוכחות התרבותית האירופאית מכניס הצבע הורוד וטקסטורת העץ. על אחד הקירות נשען לוח גבס בצבע ורוד סלמון , בטקסטורת עץ, שבא לרמז על נוכחות צריפית וכן יציקת גזע עץ ורודה.

הדואליות הכרומטית של האפור-ורוד לקוחה מהאסתטיקה של מרצפות אקרשטיין המשלבות גוונים אלו כבחירה עיצובית סטנדרטית תעשייתית.

הורוד, תפקידו לסמן את החריגה מתדמיתו הפונקציונלית והאפרורית גרידא של הבטון ולהעניק מראה דקורטיבי. בכך נוצר עידן חדש בתקופת הבטון, לא עוד האסתטיקה הקשוחה והחמורה של המודרניזם בשיאו אלא שלב מניירסטי השייך לתרבות עיצובית ישראלית חדשה שמנסה לרכך את העמדה הספרטנית הנוקשה, מה שניתן לראות ברחבות ציבוריות המצויות בקיבוצים ובערים והמצופות אקרשטיין דקורטיבי.

בעבודת הוידיאו "טקס האנשים הדומים" 2002-3 עוסקים האנשים בהכנות לטקס שלא ברור לנו מהו. זהו משל על חברה שבשל התנכרותה לסביבתה נגרם לה אסון טבע. הטבע הולך ומתנוון . אנשיה מאמינים שהגאולה תצמח מקבוצה של אנשים דומים (דמיון פיזי) מעין משפחה, עם, שהם הנבחרים שביכולתם להציל את המצב… בוידיאו יש ערבוב זמנים בין הווה עתידני לגלישה לעבר (שהוא "עידן הבטון" המודרניסטי).

בעבודת הוידיאו המאוחרת יותר, 2005, "מבית לבית", נראית אישה בחלל אדריכלי של בית משותף, כשהיא עוברת מדלת לדלת ויוצקת שלוליות בטון מול פתחם של אותם "אנשים דומים" שאותם היא רוצה לסמן.

עבודות הוידיאו, שקדמו לתערוכה בחלל הגלריה, יש בהן מן המסתוריות ומן הסתימות, אך בהקשר של התערוכה הן נפתחות פתאום ומקבלות הקשר חדש. את מקום החברה האוטופית שמחפשת לה "תיקון" ממלאת החברה הקיבוצית, על מבני הציבור שלה והטקסים והמנהגים שלה. תרבות הבנייה הישראלית, בה עוסקות מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל בתערוכה זו, היא רק השתקפותה של החברה הישראלית . היא המראה התרבותית של ערכיה , לבטיה ובעיותיה.

התערוכה אוורירית ומינימליסטית. רובה לבן על לבן, או אפור בהיר. צבע הגבס כצבע הצל, כמו רוח רפאים שיוצאת מתוך הקיר ומחזירה אלינו את העבר. בטון ומלט – על חזור.

 

חזרה