nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

לא רומנטי, לא הירואי

1.9.2012 – 11.8

בעיצומו של הקיץ הישראלי הלוהט, מוצגת בגלריה בבארי התערוכה לא רומנטי, לא הרואי. 

תערוכה קבוצתית של 6 ציירים ופסלת אחת, ברובם ותיקים, תושבי אשכול והאזור. התערוכה מפנה את המבט לעיסוק הבלתי נלאה בסביבה הקרובה, בגלוי ובסמוי בה, ביומיומי שנמצא מחוץ לסטודיו, בשולי המדרכה, מאחורי הבית. צמח הבר המצוי, חסר ההוד וההדר, הנפוץ כל כך בכל מקום עד שהופך לשקוף ולבלתי נראה, הוא האנטי-גיבור  שלנו.

רון גנג (אורים) מציג סדרה של שיחי צבר שהוא מוצא בוואדי שליד הקיבוץ. במשך שנים הוא נוהג לצאת ולצייר בחוץ, תחת כיפת השמים, את הנוף הנגבי, על ערוציו וצמחייתו האופיינית: אשלים ושיטות, וצמחי הבר. המקומי, הנגבי לא מפסיק לרתק אותו והוא חוזר אליו שוב ושוב. בסדרת שיחי הצבר הופך הצמח  הקוצני והמאובק, שהפך מכבר לסמל הישראליות, לעדין ורב גוני. חגיגה של כתמים וגוונים ורקעים מואדמים. הצבר של רון הופך תחת מכחולו לצמח תרבותי רב הוד והדר.

 עופרה וולף (אורים) מתמקדת בצמחי האגבות הצומחים פרא באין מפריע בחצר הקיבוץ. גבעוליהם וענפיהם הבשרניים והקוצניים מסתלסלים ויוצרים מערבולות אנרגיה מתפרצת . עפרה מדגישה את הצבעוניות המפוספסת שלהם והתוצאה מרהיבת עין.

יוחנן דרוקר (בארי) מצייר חצבים ועיריות – צמחי הסתיו הנובטים בכל פינה אפשרית. הצמחים מצוירים בגיר לבן על גבי רקעים צבעוניים אחידים, מה שמקנה לעבודות תחושה של דף בוטני, רישום בספר טבע, ומנתק אותם מהסביבה הטבעית שלהם. יש בעבודות איפוק ועדינות ובזה כוחן.

יעל גורן שטראוס (ניר יצחק) מפנה את מבטנו לעשב השוטה, לחובזה ולחרצית הבר. היא מציירת בפורמטים קטנים, בדייקנות נטורליסטית ובדומה ליוחנן היא מוציאה את העשב מההקשר הטבעי שלו, הופכת אותו לגיבור לרגע, נתון על הבד או הנייר בבלעדיות, מושם באור הזרקורים. פתאום רואים כמה יופי יש בעלי החובזה המקומטים כמניפות קטנות או בעשבים השוטים על גבעוליהם הדקים והמסתעפים.

יונה לוי-גרוסמן (עין הבשור) מציירת את החולות הנודדים, הדיונות שהרוח עורמת אותן פסים- פסים, מהם בוקעת צמחיה מדברית דלה. יונה עסוקה שנים רבות באותם חולות מזהיבים שנאלצה לעזוב בפינוי ימית, אך גם בנופי הנגב המערבי, בואדיות ובצמחיה השורדת בהם. לדבריה ניאו-רומנטיקה זו המחשבה המקדשת כל גרגיר חול כאילו היה מרכז הבריאה, העורגת אל הנשגב ומוצאת אותו בחיוכם של תינוקות ובכל רגע נתון של משב הרוח. ניאו-רומנטיקה שהדרמה שבה הוא פלא החיים עצמם.  זהו מוקד היצירה שלה.

נורית לבנה (יד מרדכי) מתמקדת בכלניות המכסות במרבדים את השדות וצידי הדרכים בחורף. היא מעצימה את הצבעוניות והאדום בציוריה מהדהד את ה"צבע אדום" שנשמע בכריזה בשעת נפילת קסאם, גולש לרקע וצועק סכנה.

 מיכל אברהמי-שצקי (מגן) יוצאת לפסליה מתוך ענפים וגזעים יבשים שהיא מלקטת בשטח הקיבוץ. לכל גבעול יבש הספור שלו והמקום המיוחד לו. באופן אסוציאטיבי, בנגיעה מינימאלית, היא הופכת כקוסמת קליפה וגבעול מכופף לציפור, לנחש, לטוטם.

זוהי אמנות שיש בה פשטות וענווה, הסתכלות בטבע הסובב אותנו, הלא רומנטי ולא הרואי מיסודו והפיכתו באמצעות האמנות לרב עוצמה, למהפנט, ליפה ומרגש, ובסופו של דבר כן רומנטי וכן הרואי. המתבונן נדרש להשתהות לרגע מהחיפזון הבלתי פוסק אחר המיוחד, האחר, החדש והגרנדיוזי, ולקלוט את הקיים, היש שנמצא מתחת לאפינו, הגלוי כל כך עד שאיננו מסוגלים לראותו. פה מובטח לו העונג, תמים ואמיתי.

חזרה