יורם אפק | נגב

יורם אפק מציג בגלריה בבארי את תערוכתו : נ ג ב.

 עבור יורם, נגב הוא מושג טעון, מושג שיש לו אקלים מיוחד , זמן, טמפרטורה, יובש . בתור יליד קיבוץ שובל שבנגב, זהו מושג שמביא עמו גם את ניחוח הבית, את זיכרון הילד והנער שהיה ואת הסביבה החומרית והאנושית שגדל בה. נגב זו מילה שכדי להגיד אותה הוא לוקח אוויר , וגם כיום, למעלה מעשרים שנה לאחר שעזב את קיבוצו, עדיין יש בה הכוח להרעיד מיתר בלב… ומי כמונו, הנגביים, מבין זאת.

 התערוכה הנוכחית היא מעין סגירת מעגל. לחזור לפה, לנגב המערבי, להסתובב בשבילי הקיבוץ, לפגוש אנשים מקומיים, לאכול בחדר האוכל… זה קצת כמו לחזור למקורות של עצמו. במהלך הכנת התערוכה שהה האמן בקיבוץ בארי, אסף חומרים, ליקט שרידים, חפצים, עדויות לתקופה – סימני דרך. בסביבות אתר האשפה, הרפת, המוסך והמסגרייה מצא את כל אלו: רהיטים ישנים, מגירות, בגדים, ספרים, פחים חלודים, מריצות עקומות וצעצועי ילדים שנזרקו באין שימוש. מאלו יצר פסלים הטעונים במטען חיי אנשי המקום.

 אלמנטים החוזרים ומופיעים ביצירותיו של אפק הם הברושים וציורי הכדים. שורת הברושים הצומחים מתוך אופק מישורי, מסמלים בעיניו של אפק את הנגב, והוא שוזר אותם בתוך האובייקטים הרדי-מייד, פעם עולים מתוך מתקן לניקוי נעליים – שמדמה כאן שדה ישר תלמים, ובמקרה אחר צומחים על ידית ברזל שהודבקה לארונית ביתית ישנה על גלגלים. מתוך בול עץ שוכב, הם עולים בשורה והופכים את העץ האורגני לאדמת לס נגבית. מעבודות הבוץ מבצבצים גזעים גדומים, שהשפעתם על הצופים נשמרת גם לאחר שחזרו לביתם. זוהי דרכן של עבודותיו של יורם אפק – עבודות שקטות ואיטיות, לא צועקות ולא מפתות, כמו האיש עצמו- שחודרות ומתחבבות עליך בראייה שנייה ושלישית, בקצב ובזמן שלהן.

אלמנט הכד המצויר חוזר מספר פעמים בתערוכה, תמיד אותו כד ישן , ספק אגרטל, ספק קומקום של פעם. הכד כאופציה למים במדבר, חיים באיזור יבש ממשקעים, בצורת, לא לבזבז אף טיפה.

 יורם אפק הוא אמן שפועל תמיד בסביבות חומרי הטבע, משולבים בברזל. הברזל הגולמי, המרותך או המותך. גם העיסוק בגרוטאות אינו חדש אצל יורם אפק. כמו קוסם הוא יודע למצוא אותם, את האובייקטים שיד הזמן פעלה עליהם , ולהפיח בהם חיים חדשים. ואולי נשאר בו הזיק הקדום של הילד שהילך יחף בשבילי הקיבוץ של שנות ה-50, בעידן של טרם טלוויזיה ומחשב, ויצר "בניות" בחצר הגרוטאות שליד גן הילדים… קסם שעדיין לא פג, ורוח הנגב מפיחה בו חיים.

חזרה