יובל אצילי | מות הזמיר

 

27.5.2017 – 5.5

יובל אצילי (1986), בוגר המחלקה לצילום בצלאל 2012 והתכנית לתואר שני באמנויות בצלאל 2016, מציג בגלריה את תערוכת היחיד שלו "מות הזמיר". גוף העבודות בתערוכה משלב מספר מדיומים- עבודות נייר, צילום ווידאו ארט.

"הצילום הוא אמנות אלגית, אמנות של דמדומים. כל התצלומים הם בבחינת ממנטו-מורי", כותבת סוזאן זונטג ב"הצילום כראי התקופה" שפורסם בשנת 1979. היא מתייחסת למהות של התצלום באופן כללי אך הביטוי "זכור שתמות" מקבל משנה תוקף בעבודתו של אצילי. בגלריה מוצגים שבעה פורטרטים גדולי ממדים של גברים עירומים למחצה, בידי כל אחד מהם ציפור. הציפורים כולן מתות. שישה מתוך שבעת הפורטרטים צולמו במועדון לילה אליו לקח יובל את ציוד הצילום והציפורים, ובמפגש אקראי ביקש מהגברים, שנעים על פי מראם בין נערות לגבריות צעירה, להצטלם עם הציפור. הרקע כהה ואפלולי, אלומת אור בודדת מאירה את התצלום, הפריימים מבוימים ומוקפדים. תיאטרון פרפורמטיבי שנוצר ביחסים בין הצלם, המצולם, החיה המתה ואנחנו, המתבוננים.

היופי הוא היבט משמעותי בעבודותיו של אצילי. בסדרת הפורטרטים איכותו היא חומרית בעיקרה, והיא נמצאת בקווי המתאר של הגוף החשוף להתבוננות, במפגש של העור הגברי העירום עם רכות הנוצות, בגוף החי המקבל את הגוף המת לחיקו, בידיים המערסלות, המגנות, הנושאות, התומכות, המגישות. הפלמינגו מעורסל בתנוחה מגוננת והוא נדמה כישן בחיק הגבר האוחז בו. החסידה עוטפת ומחובקת אל חזה חשוף, הדררה עומדת על כף היד- הציפורים נראות חיות, ולא ברור את מי האנשת החיה המתה שומרת מפני הכיליון של המוות. יוצאת דופן היא האנפה הלבנה, עינה הפקוחה והחלבית מביטה החוצה בלי חיים. הלובן של נוצותיה מתבלט כנגד העור הכהה של הגבר האוחז בה. לגברים אין שמות. האנונימיות הופכת אותם לייצוגים של גבריות על כל היבטיה.

המוות בתערוכה איננו אלים ואיננו טמא. היחס לסוגיה זו של טומאה וזיהום, הוא חברתי: לכלוך (או זיהום) הוא דבר שאיננו במקומו. הטומאה שיכולה לנבוע ממגע בין גוף חי וגוף מת נובעת מהיחס כלפי חריגה מן הסדר ויציאה מגבולות הארגון החברתי תרבותי. מה שאנו תופסים כסטייה או כלכלוך חושף בעיקר את עקרונות המיון והארגון התרבותי. מהו הגבול העובר בין היגיינה ללכלוך, קדושה וטומאה? אין אלו ערכים מוחלטים. אין בדבר עצמו, בגוף העירום, בעור החשוף או בגוף החיה המתה מאפיין פנימי שהופך אותם למלוכלך או טמא. העיסוק במוות, חיים, ייצוג גופני של גבריות, זיהום וטאבו, טוהר וסכנה, אסתטיקה ויופי, כוח ושליטה חוזרים על עצמם בעבודות.

במובן הזה אפשר להתייחס למגע הגופני המרומז וליחסים ההומוסקסואליים העולים בין שני הפורטרטים התלויים בצמידות- הגבר החובק אליו את הפלמינגו, והנער המחזיק את הדוכיפת. ההתייחסות למראה היחסים הנרקמים בין גוף האדם החי לגוף החיה המתה, כמו בין הגופים הגבריים לבין עצמם, הוא שיקוף של דגמי היררכיה שתקפים למערכת החברתית. כמו היחס ללכלוך ולזיהום כך גם כאן אפשר לראות זאת כניסיון לכפות שיטה על חוויה חסרת סדר במהותה. החיים, המוות והמיניות. הסדר הוא מראית עין בלבד שנוצרת על ידי הפרזה בחשיבות ההבדלים, בין פנים וחוץ, בין זכר לנקבה, בין קדוש לטמא, בין מה שמותר ואסור לעשות, לצלם, להנציח, להראות.

סדרת הפורטרטים אמנם מבוימת ומוקפדת, אך עדיין מחלחל לתוכה "הבהוב לא צפוי החוצה לפעמים את השדה הזה, של העניין התרבותי" (רולאנד בארת, "מחשבות על הצילום"). בארת הגדיר את מושג ה"פונקטום" (מלשון נקודה, דקירה)- כדבר שהורס את הקריאה האינטלקטואלית ותובע פענוח מסוג אחר: פענוח גופני ורגשי של הצילום, חוויה התובעת תגובה אל מול האובייקט- תביעה של המבט וחדירתו פנימה, להתענג או לחוש בכאב ולא להסתפק רק בחוויה הרציונאלית. הפונקטום תובע מעורבות רגשית, שמחיה את הצילום והופכת אותו מאובייקט מלומד לאובייקט החודר אל תוך המתבונן באופן אישי. מטבעו, הפונקטום, הוא אישי. הוא יכול להימצא בתנוחה של היד המחזיקה את האנפה, בשפתיים פשוקות, בקפל על העפעף, במנח היד על הגוף, בקרבה של מקור הזרזיר המת לורוד של הבשר של הגוף החי, בלחי צעירה נטולת זקן, בשערה סוררת, בפס האדום של התחתונים.

במרכז החלל תלוי תצלום שחור לבן של מיטת ברזל פשוטה ועירומה עם מזרון מכוסה סדין לבן, וילון לבן ברקע וברבור מפוסל מכנפיים של תרנגולים מונח על המיטה. היעדר הצבע, הלובן הנקי, החדר המינימליסטי, הסדר המוקפד והמדויק שמופר רק על ידי העדינות הרכה של קפלי הסדין והוילון במגעו עם הרצפה, ההדר של הברבור פרוש הכנפיים, משרים על התערוכה כולה אווירה אינטימית של קדושה כמעט. היא מתחדדת עם הטריפטיך שהצילום של הברבור הוא מרכזו. מימינו עבודת נייר של דוכיפת, משמאלו טווס- דימויים רווחים של הזכר של הציפור. בכנסיות ובקתדראלות קישוט המזבח נעשה לרוב בצורת טריפטיכון- יצירת אמנות המורכבת משלושה חלקים. הדוכיפת היא ציפור ארצנו,עממית, מחוספסת, נפוצה ודהוית מראה במקצת. כנגדה מוצב הטווס האקזוטי, הססגוני עם הכתר לראשו, עם זנבו המפואר והפגיע. בהתבוננות על שניהם נוצר מתח המשקף את הניגודים והקטבים שנמצאים כולם בתוך חלל התערוכה, כמעין תת מודע של נזילות המושגים בהם מטפל אצילי בעבודותיו. כך גם תחושת הטוהר, הניקיון והקדושה מתנגשים עם האפלוליות והציפורים המתות בסדרת הפורטרטים. כולם שוכנים יחד בחלל- גבוה ונמוך, חיים ומוות, קדושה וטומאה ראוותנות ופגיעות.

הציפורים המצולמות הן ברובן ציפורי ארצנו, וכמוהן הגבריות היא מקומית, אפשר אף לומר אישית, גם אם אינה נוכחת באופן מובהק כמו בעבודות צילומיות אחרות, שנעשו בנושא ההומוסקסואליות. היא עדיין נוכחת ולו רק מתוך הנרטיב האישי של האמן. צילום קטן מימדים של ג'ויסטיק של פלייסטיישן- יצוק מחומר שעוותי. הגופניות שלו מורגשת גם מבלי לדעת שהיציקה היא מנוזל זרע שנאסף לאורך חודשים. היחס שלנו להפרשות הגוף-  הדחייה, הרתיעה או הרגשת המבוכה, מגוון ותלוי תרבות כמו היחס ללכלוך, למיניות, לקדושה או לטומאה. בן זוגו של אצילי מצולם בעבודת וידיאו שמוצגת בתוך חדר ההקרנה- "חן" (2015). חן עומד עירום למחצה במרחב הציבורי, ורוקד למוזיקה שאנחנו לא שומעים. אנשים עוברים. הוא עוצר לפעמים. מבטו משתנה. כך גם מנח גופו. הוא חוזר לרקוד.  לצידו מוקרנת עבודת הוידיאו "מריונטה" (2016)–  בה ציפור חומה, מתה גם היא, קשורה לחוטים שקופים, רוקדת בעזרתה של יד נעלמה.

מהדהדת בחלל התערוכה עבודת הוידיאו "אצילי מת" (2015), שצולמה בתאי ההלבשה של קבוצת הכדורגל בה משחק אחיו הצעיר- בית"ר ירושלים, כשמעבר לדלת בוקע קולם של אוהדי קבוצה יריבה ששרים "אצילי מת". הסאונד בוקע לסירוגין, ומשרה מעבר לתחושת האלימות הברורה והמיידית, שאמנם מופנית כלפי אחיו של האמן בסיטואציה שבה זה מקובל, תחושת אי נוחות- שהרי האצילי שאליו שגורות הקללות אינו נוכח פה בחלל או אפילו בעבודה. אצילי האמן, שההומוסקסואליות שלו גלויה, דווקא כן.

על הקיר של חדר ההקרנה מוקרנת עבודת הוידיאו "סיס חומות" (2017). הציפור שרועה על גבה, כנפיה פרושות והן וגם נוצותיה זזות עם משב רוח ממקור בלתי נראה. מצבן הסופני, כמו בוידיאו של הציפור הקטנה הרוקדת, וכמו בצילומי הציפורים שיכולות היו להיות חיות, מתגמש במקצת, למרות שברור שגם האקטיביות לכאורה לא תחלץ אותם מהסופניות של המוות.

 

סופי ברזון מקאי

 

חזרה