nivo slider image

טל פרנק ואריאלה פלוטקין

טל פרנק | רעש לבן  •  אריאלה פלוטקין | א-צומקע

בגלריה בבארי מוצגות שתי תערוכות יחיד: טל פרנק – רעש לבן ואריאלה פלוטקיןא-צומקע. שתי התערוכות נוגעות בנושא המשפחה ומעלות שאלות על תקינות המשפחה החד- הורית או המשפחה המהגרת.

טל פרנק מציבה בחלל הגדול מיטה זוגית ומיטת תינוק עשויות מברזל תעשייתי, בוהק וקר. מיטת התינוק מזכירה מכלאה, והמיטה הזוגית על ארבעת גלגליה מזכירה מיטה של בית חולים או אולי מיטת עינויים עם ארבעה ספוטים מכוונים ישירות אליה, מסנוורים את הצופה. את מקום המזרן תופסת מסגרת עץ עם בד ציור לבן מתוח עליה. הבד משופד כולו ע"י סיכות, כמו מזרן פאקירי.  במבט מקרוב מתגלות הסיכות כחודים מחודדים של אלפי עפרונות, התקועים בכוח, מחוררים ופוצעים את הבד הלבן. במיטה הזוגית – רק חצי "מזרן" משופד ואילו השני חלק ולבן, מה שמדגיש את עובדת ההעדר של אחת מדמויות ההורים, כנראה האב. ככל שהצד המשופד של המיטה אובססיבי וצועק יותר, כך מתעצמת יותר תחושת הריקנות וההעדר של הצד החסר. במיטת התינוק משופד המזרן באופן סימביוטי עם מקום האם, הפצוע והמיוסר.

אלמנט נוסף התלוי בחלל בסמוך למיטת ההורים הוא מוניטור, בו מוצגת עבודת וידיאו המתעדת את נעיצת חודי העפרונות בבד הלבן בזה אחר זה. פעולת הנעיצה מרעידה את הבד והופכת אותו למעין גוף חי ונושם הפועם בקצב קבוע ומהיר. המסך מתמלא ומתרוקן והתמונה משתנה והופכת למעין כוורת תלת ממדית מרצדת. סאונד הבוקע משני רמקולים התלויים בפינות הגלריה ממלא את החלל הריק ב"רעש לבן". זהו רעש המורכב מעוצמת תדרים אחידה בגובה צליל אחיד. מעצם עוצמתו הקבועה זהו רעש איתו מכיילים מערכות ומאתחלים אותן. לאחר זמן מה האוזן מתרגלת לצלילים הקשים והם הופכים לבלתי נשמעים. הצופה מתרגל לטורדנות הצורמת הזו.

המיצב עובד על קו התפר שבין חודרניות לסיזיפיות, בין פציעה לעונג, בין האישי לחברתי, בין אובססיה לסימביוזה ובין אימהות למעשה האמנות. כאותו נזיר בודהיסטי, השוכב על מיטת מסמרים ואינו נפצע בשל רמת רוחניותו הגבוהה, כך מיטתו של האמן עם אלפי חודי העפרונות הנעוצים בה רק מביאה לו סיפוק פיזי ורוחני – תחושת עונג ואופוריה.

טל פרנק יוצרת הקבלה בין האובססיביות של האמן לזו של האם. האמן קיים מעצם קיום יצירתו והאם קיימת מעצם קיומו של ילדה. בשני המקרים הייסורים תמיד שם, בייחוד אם דמות ההורה השני אינה נמצאת.

"רעש לבן" היא עבודה שקטה ומטרידה, עם אסתטיקה מדוייקת וסטרילית, שמכסה על כאב גדול ועל מצב חברתי של התמודדות יומיומית מול בדידות והישרדות בתוך המערכת המשפחתית, כמו גם בשדה היצירה האמנותית.

אריאלה פלוטקין מציגה בחלל הקטן את עבודת הוידיאו שלה "א-צומקע", שפירושו מאידיש מזוודה, תיק, מה שכל אחד לוקח איתו, ה"חבילה" של כל אחד מאיתנו. אריאלה עוסקת בזיכרונות ילדות מקוטעים ובשאלת זהותה כישראלית. הוידאו מלווה בקולה של האמנית שמדברת באידיש, עם תרגום כתוב לעברית, המספרת על ילדות בבית של סבתא וסבא, על הגירה ומעבר ועל התבגרותה . היא שואלת את אימה: "אמא, אני ישראלית או אירופאית?" וחולמת שהיא שוחה .

בוידיאו של אריאלה המשפחה מצטיירת כמקום חם ומגן, אך הדיבור באידיש, תמונות הבית- הרהיטים, הפסנתר, והעולם שחודר לבועה הפרטית – נוסכים תחושה לא ישראלית, זרה. ככל שהתמונות-הזיכרונות והדיבור אישיים יותר, כך הם גם כלליים ומשרטטים את המצב החברתי הישראלי העדין , במדינה של קליטה ועלייה.

חזרה