חגית מולגן | לא מוכנה

חגית מולגן, חברת קבוץ סעד השכן, מציגה בגלריה בבארי את תערוכתה הראשונה "לא מוכנה". חגית היא אישה מאמינה שחיה בקיבוץ דתי, בוגרת המדרשה לאמנות, שעסוקה בבעיית מקומן ומעמדן של הנשים הדתיות. באומץ רב היא מעלה שאלות ונוגעת בנושאים שחל עליהם קשר השתיקה.

 בתערוכה מוצגים אובייקטים ממשיים, הלקוחים מעולם הפולחן הדתי השייך להלכות נידה,ובעיקר מתרכזת האמנית בבד הבדיקה, אותו צריכה האישה להחדיר לנרתיק מדי יום בבוקר ובערב, לאחר חמשת ימי הדימום. במידה ובד הבדיקה, שהינו פיסת בד כותנה לבנה בגודל 10×10 ס"מ עם שובל, יוצא מוכתם בדם, על האישה להעבירו לרב לבדיקה.

 אם יפסוק שהכתם מטמא, על האישה לחזור ולהתחיל בספירה מחודשת של "שבעת הימים הנקיים". במשך זמן זה, לעיתים למעלה משבועיים, האישה אסורה לבעלה לכל מגע פיזי. לדברי חגית מסמל בד הבדיקה את הפלישה התמימה, לכאורה, לתוך הגוף הפרטי שלה. לתוך המקום האינטימי ביותר.

" בכל פעם ששלחתי לרב בד בדיקה במעטפה, הרגשתי פגועה ופגומה. הרגשתי לא נכון שאני נותנת לאדם זר לקבוע האם אני טמאה או טהורה. חשתי חוסר נוחות וחרדה מההתנהגות שנכפתה עלי, שבגינה עלי לוותר על השליטה והבחירה הנוגעות בי, בגופי שלי. חשתי שותפה למהלך מעוות שיפוטית ולא שוויוני, המאפשר לרב אלמוני לפסוק האם אני טמאה או טהורה…"

חגית מולגן לא מוכנה להיות במקום בו היא מוגדרת ומסומנת כטמאה, כמי שבגינה חלים חוקי הרחקה מכל מגע פיזי עם בן זוגה.

 "מדוע פעולה ביולוגית פיזיולוגית החלה בגופי שנים רבות, הופכת אותי לנחותה מרגע נישואי? מדוע אני, האישה, מוכרזת כטמאה, לעומת הטהור התמידי; האיש? האם טבילה במקווה מי גשמים הופכת אותי, במעשה קסמים, לטהורה?" .

 לטענתה של חגית, להיות שרויה במצב מודע של "טומאה" – כמוה כקבלת אות קלון, למרות חפות הפשע. לגדול על ברכי האמונה באמירה שדורות שלמים שרדו הודות לשמירה על חוקי הנידה, זהו סוג של הונאה.

חגית לא מוכנה להיות נידה! לא מוכנה להיות שותפה לעיוות שכביכול מהוגן כתקין, בו האחריות לשמירת חיי זוגיות אוטופיים מונחת רק על כתפי האישה הטמאה, שצריכה להיטהר. "האם חלוקת האחריות המפלה בין בני הזוג תמשיך להיות חלק מקשר השתיקה?"

חלל הכניסה לגלריה סטרילי וצונן, בוהק מלובן. על הקירות, הלבנים למשעי, תלויים אובייקטים ממשיים, לבנים גם הם: יריעות בד גדולות עליהן מודבקים בצפיפות בדי בדיקה מוכתמים בנקודת צבע אדום במרכזם, עבודות על שקפים וזוג ציציות לבנות. ספסלי עץ ישנים שמזכירים בצורתם ספסלי בית כנסת ישנים, נצבעו באדום בוהק, שנותן תשובה לנקודות האדומות ושובר את הלבן הטהור.

בדי הבדיקה המודבקים הופכים לדגם חוזר ואובססיבי של טביעות אצבע מוכתמות ויוצרים יופי ואסתטיקה חדשה על השקפים, משחק של פוזיטיב-נגטיב. בעבודה אחרת , שורות של בדי בדיקה מהווים מעין מחווה ל"לבן על לבן" של מלביץ'. האסתטיקה הנקייה והטהורה שלהם נפגמת במזיד על ידי החתמתם בחותמת "הכשר" אדומה. הצופים מוזמנים להיות שותפים לאקט ההחתמה-הכתמה של בדי הבדיקה שעל הקיר. בד הבדיקה העשוי מקוביות סוכר, "ממתיק את הגלולה המרה" הטמונה באקט הבדיקה.

על ארבעה בדים קטנים נכתב באדום המשפט המאיים: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן; על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר." – זהו משפט מפתח , מקומם ומעורר סיוטים, שמלווה את האמנית מימי ילדותה.

ההצבה הפשוטה, הנקייה מכל טיפול, של זוג הציציות, חושפת את סוד הצורניות הפאלית הנחבאת בבגד דתי זה, הנלבש מדי יום על ידי הגברים.

 החלל השני המוחשך, שמעבר למחיצה הלבנה, מהווה ניגוד גמור לחלל הכניסה הלבן. בקטע הוידאו המוקרן בגדול על הקיר מתוארת פעולה טקסית ומסתורית: שבע נשים לבושות שמלות לבנות צועדות זו אחר זו לתוך מיכלי מים ודם. הצעידה אוטומטית, כפות רגליהן מוכתמות מנוזל הדם. באזור הבטן פעור פתח ריבועי בשמלה, שמאפשר לצופה לפלוש ולהציץ להתרחשות אינטימית באזור הטבור והרחם הנשי. החזרה האינסופית של הנשים הצועדות מעלה שאלות. מי הן? לאן הן צועדות ומדוע? מה משמעות הטקס הפולחני שהן משתתפות בו ומתי זה יפסק?

 התערוכה מפתיעה בנועזות הטיפול שלה בשאלת מעמד האישה הדתית, מרגשת בלובן ובאובססיית ההיטהרות שהיא משדרת, מדייקת במינונים שלה ומהפנטת בוידאו.

חזרה