nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

זווידיתו יוסף ולירון יערי | אנימציית החומר

7.6.2014 – 15.5

 

בגלריה בבארי מוצגת תערוכתן של לירון יערי וזווידיתו יוסף "אנימציית החומר" , בוגרות מצטיינות של ביה"ס לאמנות וחברה במכללת ספיר. התערוכה היא במסגרת מלגות שניתנו ע"י אגודת הידידים של ביה"ס לאמנות וחברה, הניתנות מדי שנה לבוגרים מצטיינים במטרה  לקדם ולתמוך באמנים צעירים בוגרי ביה"ס.

שתי הבוגרות, לירון וזווידיתו , יוצאות שתיהן מעבודה בחומר, אך אופן עבודתן שונה מהיסוד, כמו גם הרקע ממנו הן באות. אחת עובדת בפח וברזל ומגנטים והשנייה בפחם. אישיות האמן והחומר מכתיבים את אופי העבודה.

לירון יערי היא צברית מההתיישבות העובדת, בת מושב שהתחנכה מבית אביה החקלאי- הרפתן על האידאולוגיה הפועלית הציונית. בעבודותיה היא מעלה על נס את ערכי עבודת הכפיים, עבודה פיזית בחומר. היא רואה את עצמה כפועלת גאה. ממד מתריס פמיניסטי מתגנב לעבודותיה. כן, גם אישה יכולה לעבוד עם דיסק ומסור, להיות פועלת! היא מציירת דמויות של פועלים העובדים ב"שטראוס" שלכל אחד מהם סיפור חיים משלו: אחת היא ספורטאית מתאבקת שזכתה להיות מקום ראשון בארץ, השני עולה מרוסיה שהיה בצבא הרוסי ועוד. אלו אנשי שוליים, אנשים שעושים את העבודה השחורה, הנמוכה, הלא מוערכת בחברה. בעבודתה של לירון הם הופכים גיבורים לרגע, כוכבי התערוכה. היא נותנת להם מקום. הם מצוירים על מצע של מדפי ארון מתכת ישן של בית ספר שנמצאו עזובים. לצידם ציורים של מכונות שהיא ייצרה והפיחה בהם חיים, גם הם מצוירים על אותו מצע.

לירון עוסקת בתפר שבין הישן לחדש, בין החלוד- המלוטש לחדש- המודרני, בין המת לחי, בין הנטוש- הנמוך לנעלה. החומר הוא מה שהיא מוצאת ורואה בכל מקום והוא הדבר שמניע אותה. לרוב היא מוצאת חומר שהוא נטוש ואולי אפילו "מת" והיא מרכיבה ויוצרת בתוכו או מתוכו חיים חדשים שאולי ישאירו אותו עוד לכמה רגעים ספורים "חי". העיסוק בחומר תמיד עניין אותה- חומר מצוי, לרוב ישן ומשומש כמו ברזל חלוד, מאוורר ישן, רמקול, מנועים שונים, קונסטרוקציות, רגלי כסא, מדפים ועוד. המכונות מורכבות מחומרים שמצאה, כמו מנוע של גריל שמייצר תנועה סיבובית, ומתנגש כל פעם באחד העמודים ושוב נחלץ ממנו וממשיך הלאה. מין תנועה גמלונית שיש בה סוג של הומור וחוסר תוחלת. המכונה השנייה בנויה על מאוורר של רפת ישנה. במקום הפלופלור היא שמה מגנטים. ומעל מכסה של צבע פיזרה חתיכות ברזל. כשהמנוע עובד הוא מסובב את המגנטים ויוצר מעין דימוי ציורי בתנועה שרוחש כל הזמן. יש תחושה כאילו המכונות קמות לתחייה לרגעים ספורים ואז שוב נעצרות וחוזר חלילה. לירון מרבה ליצור תחושה משחקית, על גבול הילדי וההומוריסטי, לעיתים הומור עצמי שבינה לבינה. למגנטים המפוזרים על רצפת הגלריה, אליהם דבוקים גושי שביבי ברזלים היא קוראת "קיפודים" והם מטיילים בין העבודות שלה ושל זווידיתו ויוצרים הליכה לא בטוחה לצופה.

הקיר הגדול בגלריה התמלא כולו במיצב של מדפי פח ישנים, חלודים ומעוקמים, חלקם רוטשו בדיסק, חלקם צוירו, ואחרים לא טופלו כלל. קיר המדפים מהווה מעין שיר הלל לחומר הישן, למדף הפח שלא נס ליחו. הוא מסגיר את האספנות הכפייתית של האמנית הצעירה ואת אהבתה לחומר ולאובייקט המצוי, הנאסף.

לצידה מציגה זווידיתו יוסף עבודות מפחם. עבודותיה של זווידיתו יוצרות טרנספורמציה בחומר, שנחשב בעינינו כחומר נחות, מלכלך, ולא "יפה". זווידיתו יוצרת מתוך הפחם מונומנטים של זיכרון. בשנים האחרונות היא עוסקת במעקב אחר זיכרון מטושטש של ילדותה ובניסיון לבנות מחדש את הזיכרון, שנדמה כחומק מידיה. זווידיתו עלתה מאתיופיה בגיל שבע . היא נושאת עימה את סיפור מסע העלייה של המשפחה מאתיופיה לישראל, מסע מפרך שנמשך שנתיים, הליכה ברגל לסודן בלילות, גירוש חזרה לאתיופיה, הליכה לאדיס-אבבה ומשם עלייה במבצע לארץ ישראל. מכל זה אין היא זוכרת דבר! ילדותה בנויה מזיכרון של אחרים. נדמה שהכל נמחק ומה שנשאר לה זה קומץ תחושות, ריחות וטעמים..והכי חזק מכולם היה ריח המדורות והפחם שליווה אותם בקיום היומיומי שלהם: היא זוכרת את אמא אוספת פחם שרוף ומחממת להם אוכל,  ועושה יחד עם סבתא קדרות בפחמי המדורה… ואבא שהיה נפח נהג לחמם את הברזל על הפחמים הלוהטים.

פתיתי הפחם והמונומנטים שזו וידיתו יוצרת הם ריבוי לזיכרון המנסה להתקיים, הנצחה של זיכרון ארצי אשר מחפש להדמות למשהו. הפחם מסמל גם את החור השחור שנפער בזיכרון שלה. זווידיתו מחפשת ביצירתה חומרים משומשים, חסרי ערך, אותם היא מנכסת לעצמה ומאירה אותם, מייפה אותם. יש לה צורך לשמר. הפחם תמיד נכחד. תפקידו להתכלות באש. זווידיתו משמרת חתיכות ממנו בתוך צנצנות זכוכית. בשמרה חתיכת פחם מהמדורה בצנצנת זכוכית היא יוצרת איקונה. היא מעלה את הפחם הפשוט לדרגת קדושה כמעט. היא מנציחה פיסת זיכרון, ויחד עם זה גם יוצרת "מזכרת" למכירה, מעין סוביניר לתיירים. הפיסה הקטנה של הזיכרון באה לחפות על כל מה שנשכח, על הילדות האבודה, על אותם רגעים יקרים שאבדו לה לנצח.

זווידיתו יוצרת מהפחם מונומנט לשימור, ליופי, ההפך מהמעמד שהיה לו בחיים באתיופיה. היא מעלה אותו לדרגה של אבן יקרה,של יהלום המוצב על כן מורם, או תחרה עדינה ודקיקה עתירת יופי. בחלל הגלריה גדלו שתי התחרות לממדי ענק והן ניצבות מהתקרה עד לרצפה, שחורות ומרשימות, מטילות צלליהן על קירות הגלריה.

בוידיאו של זווידיתו בחדר ההקרנה נראית צללית של אישה סוגדת. זוהי מחווה לצאת השמש, לזריחה, לשקיעה, לאדמה, הודיה על כל מה שיש בעולמנו. ספיח מהתרבות שנעזבה באתיופיה, משהו שאסור ביהדות, אבל קיים במסורת והיא ראתה אותו בבית. זווידיתו מרגישה צורך להחיותו. לשמר אותו.

בוידיאו המשותף ללירון וזווידיתו  נראות שתיהן על הבדלי צבע העור הבולטים שלהן, לועסות מסטיק משותף. המסטיק הופך לאיבר פנימי. הפעולה היא של לעיסה, יניקה,נשימה. הן נושמות ולועסות אחת לתוך השנייה. לבסוף החומר מתפוצץ ונדבק לפנים וקשה להפריד אותו. לחלוק מסטיק זה ויתור על האינטימיות שבלעיסה האישית. זה להתחלק ברוק, בריח, בטעם שעוברים מאחת לשנייה.

 

 

לוגו ספיר???? JPG

חזרה