הרן כסלו | הדרך לאל בורייג'

לצפייה בקטלוג- הדרך לאל בורייג' // הרן כסלו

6.1.2018 – 15.12

הפשטה, בהילות רגשית ואקספרסיה- ציור על הגבול

הרן כסלו, בוגר מצטיין של שנקר, פותח את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה בבארי, בקיבוץ שבו נולד וגדל ובו הוא מגדל את ילדיו. הוא קשור לנוף המקומי, נוף ילדותו, לדרכי השדות ולהשפעת המצב הביטחוני באזור.

הרן כסלו התחיל לצייר רק לאחר הצבא. למד ב"התחנה", בי"ס לציור ורישום פיגורטיבי, אצל דויד ניפו ורן טננבאום. הוא המשיך ללמוד אצל רן טננבאום וגיא אביטל ב"כולל", בית לציור עכשווי, תוך כדי לימודיו בשנקר. בשנים 2012-2016 למד במחלקה לאמנות בשנקר אצל יונתן גולד, לארי אברמסון, עלמה יצחקי , גלעד אפרת ואתי אברג'יל. היה תלמיד מצטיין וזכה בפרס קרן עזריאלי, פרס איירין קרייטמן (מצטיין נשיאה), והצטיינות יתרה בסיום התואר.

למרות היותו אמן צעיר בתחילת דרכו, הצליח הרן לפתח לעצמו סגנון ייחודי, ציור שמן דשן עם אימפסטו כבד, שכבות עבות של צבע ותנועות מכחול רחבות, לפעמים השפרצה ישר מהשפופרת.

בזמן לימודיו התרחש מבצע "צוק איתן", שחיבר אותו לסיטואציה הביטחונית המתוחה באזור. הגבול עם עזה משך אותו, והתחיל יוצא לרשום ולצייר קרוב לגבול, תוך שהוא חווה את המקום על רבדיו הרבים: הריח האופייני לאזור, זיכרונות הטיולים מתקופת ילדותו, המקומות בהם מצא צבים וכלניות. תחושת הסכנה ערערה את חוויית הנוף המוכר לו. הרן עבד במקום בעפרונות, גואש, פחם, פסטלים וצבעי מים, ציור מהיר ונרגש – כתמי יערות, דרכים, צמחיה, שטחי אדמה ושדות ורכבים חקלאיים וצבאיים.

כל היה חייב להזדרז, כי כל אימת שעבר סיור צבאי הוא התבקש להתפנות. חוסר הזמן הצריך סקיצות מהירות בשטח, וגם הפחד ממחבלים שיופיעו פתאום, או מכוחותינו שעלולים לירות בו בטעות. המהירות הביאה אותו להפשטה והתחושה הטעונה, הבהילות הרגשית, הביאה אקספרסיה חזקה. בתהליך עיבוד הנושא הוא כותב לעיתים שורות קצרות ביומנו, שעוזרות לכוון את המחשבות ולמקד את העשייה. מהסקיצות בשטח הוא מצייר לאחר מכן בסטודיו את ציורי השמן שלו.

אימת שניסה להתרחק מהאזור ולצייר נופים אחרים, הבין שהוא מאבד עניין וכך התמקד בסדרת ציורי "הדרך לאל בורייג'". הדרך לאל בורייג' יורדת מכביש הבטון שמוביל למכרות הגופרית, פונה ימינה (מערבה) וממשיכה בעליה, עד לרגע בו נפתח הנוף והגבול ניצב במרחק נגיעה. קיים אלמנט מפתיע כל פעם מחדש בעליה המתמשכת וברגע שנגלה המשך השביל החסום, חסר המוצא, שלא מוביל לשום מקום ונתקע בגבול. ליד הגבול ניצב עץ תאנה זקן, בצורת X, ומשוכת סברסים שמהווים שארית מגדר קדומה. נוף משותף לשני צידי הגבול.

 בהמשך הביא איתו את סבתא שלו, חסידה, מוותיקות בארי, שהתמסרה ברצון. מבחינתו סבתא מהווה את "המסמר במפה". הוא הושיב אותה בדיוק שם על כיסא וצייר. בציוריו האחרונים הדמות מקבלת את צבעי הנוף ונטמעת בו כליל. ככל שהדמות של סבתא הולכת ונעלמת, כך הופך שם הציור לארוך ומפורט יותר: "סבתא, גשר אירי וסיור צבאי בדרך לאל בורייג'". בציור האחרון "בוץ ואדמה" נעלמים השמיים ונקודת המבט משתנה. בציור זה הצבע החום הופך לחומר ולמסה פיסולית, מדמה אדמה בוצית, חומה, את אדמת המריבה.

מושג הגבול מהווה בציוריו של הרן בו זמנית מקום ספציפי וסמל לנקודת מעבר מכאן לשם, משלנו לשלהם, מאז להיום, מרגוע לסוער, מתחושת ביטחון לתחושת סכנה באוויר. מושג הגבול מטעין את הנוף, והדרך לאל-בורייג', למחנה הפליטים שיושב מעבר לגבול, מטרידה ורודפת את מנוחת האמן.בציוריו של הרן ניכרות השפעות מאמני אסכולת לונדון, ובעיקר מפרנק אוורבך אך גם מאסכולת פריז היהודית, מחיים סוטין. פרנק אוורבך צייר את הסדרה "בדרך לסטודיו", כשהוא דבק בציור אותה הדרך שוב ושוב. הרן ראה בהתמדה ובדבקות בציור אותה הדרך השראה ליצירתו.

מרגש לראות היום אמן צעיר כל כך עובד בסגנון הנושק למופשט האקספרסיבי, בצבעי שמן , בהנחות מכחול שכבתיות ועבות, בגבול בין הפיגורטיבי למופשט, בין ציור מסורתי של ה"אולד מאסטרס" לציור עכשווי ובועט שמחפש את מקומו ודרכו בשדה האמנות העכשווית.

ד"ר זיוה ילין

 

חזרה