הדס עפרת | מעי עיוור

הדס עפרת מציג בגלריה בבארי את תערוכתו : מעי עיוור.

כשהזמנתי את הדס להציג בגלריה שלנו, ביקשתי ממנו להתייחס למקום, ליצור עבודה מיוחדת לחלל הספציפי של הגלריה. הדס נענה לאתגר.

לשם כך היה עליו לבוא מספר פעמים לקיבוץ ולחקור ולשאול שאלות, להפגש עם אנשי הארכיון ולקרוא חומר, להסתכל בשקופיות וצילומים, לצלם ולהקליט.

את כל אלו הוא אכן עשה. במהלך מחקרו "גילה" (מה שכל תינוק אצלנו יודע…) שהגלריה ממוקמת בחלק מהצריף השוודי ששימש בעבר כחדר אוכל. כלומר – אותו חלל שכיום מאכלס יצירות אמנות, אכלס בעבר שולחנות וכיסאות, מזון וסועדים. הדי כל אלו עדיין נשמעים פה, בחלל הלבן והריק – למי שיודע להקשיב…

 הדס עפרת מעמיד את האידאה של הקולקטיב הקיבוצי כמראה בה משתקפת בבואת היוצר במייצר.

התערוכה מתמקדת ביחסי התלות בין הגלריה לחדר האוכל ובדימויים כאיברים במערכת העיכול של גוף אנלוגי אחד. מזון ואמנות מומרים זה בזה כשני מוצרי צריכה וכחללי הכלה.  הגלריה מתפקדת כטפיל של חדר האוכל.

"הרעש הלבן", המולת הסועדים – אותו רעש שנשמע כל הזמן ברקע, כמו כוורת הומה, (עד שכבר לא שמים לב לקיומו), מועבר לחלל הגלריה ע"י 21 רמקולים קטנים. תיעוד בוידיאו של פנים חדר האוכל בשעת ארוחת הצהריים, מוקרן על חלון הגלריה, הפונה לעבר חדר האוכל. העוברים ושבים יראו את ההקרנה מבחוץ.

אותה המולה, אותו רעש לבן, מונוטוני, מרדים תינוקות בעגלותיהם כמו שיר ערש שאם שרה לבנה ויוצר מרבד של תודעה בלתי מאובחנת, עליו מוצבים מנשאים וערסלים בעלי תנודה מכנית. המיית הרעש התמידי היא מהות ה"יחד" הקיבוצי. בעומק הגלריה, ליד הקיר , מוצבת מיטה עם מצעים לבנים מעומלנים ודימוי של אוזן על הקיר מעליה מואר מבפנים עם נר, כעין איקונה. השינה כמקום התייחדות של הפרט עם עצמו.

בסמוך לנישה בגלריה, שהיתה בעבר פינה של ברזי מים קרים וסודה, ניצבת קופסה מרובעת עם  חורי הצצה, ובהם כוסות זכוכית עם מים. (צורתה מזכירה ברזייה ציבורית). במעורפל ניתן לראות דרך הכוסות עוברים זעירים מקופלים. מעין כלי קיבול מסתורי, המעלה על הדעת רחם. שוב חוזר ההקשר של תנוחת השינה העוברית ל"רעש הלבן" שברקע.

 על כל אלו ועוד ניתן לקרוא בקטלוג, שיצא במיוחד לרגל התערוכה, במימונה האדיב של מועצת הפיס לתרבות ואמנות!

חזרה