nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

דפנה שלום | טבע שני

27.2-21.3.2015

בלב התערוכה ״טבע שני״ מציגה דפנה שלום את עבודת הווידאו "ימים נוראים 3", שהוצגה לראשונה במוזיאון פתח תקווה בשנת 2010 כחלק מטרילוגיה. עבודה זו צולמה במתחם התחמושת, בשדות קיבוץ בארי, הנקרא בפי אנשי המקום "הביצורים". המקום נבחר לשמש כאתר לצילומים בשל מראהו התלוש כמו "שום מקום" ועם זאת המרשים, עשרות קירות אבן הניצבים בשורות בשדה, חסרי פשר, כמו בטקס עתיק יומין, ספק מיסטי- ספק שריד למלחמות שעבר זמנן. ואכן היסטורית, נבנה המקום על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה מתוך חשש לפלישה של הצבא הגרמני בפיקוד רומל , שהתקדם במדבריות צפון אפריקה אל עבר מצרים וארץ ישראל ונבלם לבסוף באל עלמיין. במקום נבנו כ-170 מחסנים לאחסון פצצות אווירונים בצורת האות ח' הבנויים מסוללות עפר, עם קיר לבנים תוחם (ולעתים בלי), ונבנה כביש בטון משדה התעופה של עזה אל המתחם. הגרמנים לא הגיעו לבסוף והקירות נותרו במרחב כפסל אדמה דומם ההופך בעבודותיה של שלום לזירת התרחשות אלגורית. בזירה זו מפגישה שלום שני כוחות, רוחניים וחייתיים, מנוגדים וזהים, המתערבבים זה בזה בחוסר אונים.  בקטלוג שיצא במוזיאון פתח תקווה (2010) כותבת דרורית גור אריה:

"ההתרחשות הנראית נעה בין כוריאוגרפיה מתוכננת ומעוצבת של מחול או של אמנות לחימה לבין דו קרב אלים. תנועות הגוף, ספק קרב ספק ריקוד, נראות לעיתים כמלחמה שנועדה להוביל לקטילה ולניצחון ולעתים- כגילוי של קרבה ארוטית…הסצנה מעוררת תחושה של התרחשות קמאית וגולמית, הכרוכה במגע עם הטבע ועם הממד החייתי במרחב מיתי קדום טרום-שפתי… קשה להכריע מי הם הנאבקים כאן, או ליתר דיוק, מה הם: חיות? בני אדם מחופשים? יצורי כלאיים? ….האם מדובר במאבק, ריקוד משותף, תחרות? כל שלוש האפשרויות עשויות לקשור את הפעולות לטקס הנרמז בפסקול העבודה (שנשמע כמעין תפילה) דפנה שלום היא בת לאב שעסק בהוראת תפילות יהודיות בעדן שבתימן. בפס הקול נטלה האמנית שירת בקשות וסליחות מקלטות ישנות מקוריות של פרקי חזנות ושילבה בהן פרשנות עכשווית, מקהלה גברית וקולה של חזנית סולנית."

בעבור התערוכה בבארי הוסיפה שלום לעבודת הווידאו סדרת צילומים ומיצב חפצים הקשור בטכנולוגיית ההסוואה. בעשור האחרון חוקרת דפנה שלום את טכנולוגיית ההסוואה כמטאפורה לזהות וחומריות פוליטית ואסתטית ושואלת שאלות על הטבע האנושי.

"ההסוואה יכולה ליצור היתוך בין צבע וגוף, בין חוץ לפנים, אך גם טשטוש הגבול הסמלי בין מקום, דת ולאום בהקשר הפוליטי המקומי. הסתתרות תחת מסווה של צבע ומסכה יכול להדהד דבר פרימיטיבי או ארכאי, מיני ואלים, שעומד לכאורה בסתירה להתכסות בטלית לשם התעלות רוחנית ושחרור מהקיום היומיומי…" (דרורית גור אריה, שם)

בתערוכה זו ובסדרת הצילומים המוצגת מתמצתת דפנה שלום את התהליכים בהם אלימות חודרת אל שגרת היומיום, מתיישבת בתוכם והופכת לטבע שני להם. יתכן ואנו כולנו, מבלי שנרגיש, עוטים על עצמנו מסכות ונצבעים כל יום בצבעי הסוואה כאלו ואחרים כדי להתגונן מפני הסביבה בה אנו חיים, עד כי ההסוואות הללו הופכות לטבע שני שלנו, ואנו מתקשים כבר להפריד בין האני הראשוני שלנו לבין זה המתווה… קציעה אלון כותבת גם היא על עבודת הוידיאו של דפנה שלום, ומנסה לפרש את המסר הנמצא מאחורי הסצנות הלוחמניות:

כלכלת הייצוגים של "ימים נוראים-3" מתעתעת ואמביוולנטית במתכוון. זו היא הצרנה סופר-אסתטית המשתמשת במיליטריזם (צבעי ההסוואה, הלחימה הכמו-צבאית, אתר הצילום המשתמש במחסני תחמושת נטושים), בכדי לקרוא קריאה נואשת לאי-אלימות; זהו אקו-פמיניזם המשתמש בהומו- ארוטיות; זהו פולחן מוות ופולחן חיים."ימים נוראים-3" מצליחה לעמוד על מקורותיה הראשוניים של הגופניות המכווננת לאחר: מן ההאבקות הראשונית עד הארוטיקה והמיניות, ולהטעים את מקור היניקה הקדמוני הכפול שלהם, החייתי והרוחני גם יחד. פס הקול הקולנועי בעבודה משלב קריאות תפילה קצרות מימי הפולחן והריטואל, הקתרזיס והניקוי הרגשי העמוק ב"ימים הנוראים". הסתירה המוטעמת הזו, בין הקול העלום המקודש לגוף הכמו-חייתי, מפרנסת את המתח העצום המגולם בכל פריים ופריים".

תערוכה זו של דפנה שלום מצטרפת לשורה של תערוכות המוצגות בעונה זו בגלריה בבארי, שרובן ככולן עוסקות באופנים שונים בעיבוד הטראומה של המלחמה בקיץ האחרון באזור עוטף עזה ובאזור בארי בפרט. מתחם התחמושת המצולם בעבודת הווידאו זכור לבני בארי מטיולי הטבע בעתות רגיעה, הן זהו המגרש הביתי שלהם, קירות לטיפוס ולהשתובבות, שרק לא מזמן פרש שם הצבא את כוחותיו והשתמש בהם שוב לצורך הגנה. מעגליות אינסופית, שבאה לידי ביטוי בתנועה הסיבובית של המצלמה, המייצרת מבט דינמי, מעגלי ופועם ונמצאת גם במבנה התערוכה המעגלי, כשמבנה ההקרנה נמצא במרכז והצופה מקיף אותו סחור -סחור.

 

חזרה