דפנה ניסים | עיוני

27.8.2011 – 6.8

עָיוּני – תערוכת היחיד של האמנית דפנה נסים, ממשיכה את עיסוקה מתערוכותיה הקודמות בגלריה גרוס ובמוזיאון הנגב לאמנות, בהן עסקה בזהותה כאמנית, אם ואישה מזרחית.

בתערוכה, מציגה האמנית עבודות אוטוביוגרפיות במדיומים שונים, בהן היא עושה שימוש בצילומי חלקי גופה וחלקי גופם של ילדיה, במרחב הביתי, ביומיומי, בשאריות הנושרות מהגוף, בשערות השחורות הבולטות על העור, שהן לדידה מאפיין מזרחי אותו היא הופכת לקישוטי וגרוטסקי.

לסדרת הצילומים בהם נראות קווצות שיער מגולגלות בצורת כדורים או גושים מלבניים קוראת האמנית "revival", שפירושו "תחייה". השיער הנושר מהגוף מסמל בו זמנית את הנשי והארוטי, אך גם את מות הגוף והבלייה, ואת חוסר השליטה שלנו. איננו שולטים בצמיחה שלו, באופן שהוא מופיע ומשתלט על פני הגוף, וגם לא בנשירה המביכה שלו. השיער הוא סוג של אובייקט שיש לו "חיים משל עצמו".

ג'וליה קריסטבה, בספרה "כוחות האימה", כותבת על מושג הבזות, שמצביע על מה שהורחק מן הגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל"אחר" (לא אני). האני מתקומם כנגד מה שמאיים עליו, שנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו. מפוחד,מפנה האני את גופו, נגעל ודוחה, אך הפרץ הזה, ההתכווצות הזאת, נמשכים אל מקום אחר, מפתה ומגונה במידה שווה.

הבזוי, שסולק מהאני, ממקום גלותו משווע לפורקן, לעווית, לצעקה… הבחילה והדחייה מרחיקות את האני ומסיטות אותו מן הטומאה, מן המזוהם.

לדברי קריסטבה, היעדר ניקיון או העדר בריאות, לא הם שהופכים דבר לבזוי, אלא מה שמשבש זהות, מערכת וסדר. מה שאינו מכבד את הגבולות, את הכללים.

העיסוק האובססיבי של דפנה נסים בשיער השחור הנושר מגופה אינו עולה בקנה אחד עם התרבות שגדלה בה. יש בו התרסה על כל מה שנחשב יפה, הגון ותרבותי. בוידיאו "יומיומ" היא שוברת טאבו חברתי ותרבותי, כאשר היא שמה על שולחן האוכל, על המפה הלבנה, את אותו שיער שגלגלה. השיער הנושר מגופה הופך לחומר עבודה, ממנו היא יוצרת פרחים שחורים ומקשטת בהם את מפת שולחן האוכל. בחלקם היא שוזרת חוטים וחרוזים ועם חלקם היא בונה עולם הזוי בו פרחי שיער ופטמות מרקדים.

היא משתמשת בהומור על מנת להתמודד עם הבזוי ולחיות עימו בשלום.

 נסים תופרת ומאחה את חלקי הגוף הפגיע המצולמים ומודפסים על נייר פרגמנט.

השימוש של האמנית בצילום חלקי גוף המוכפלים בשכבות ושקיפויות, הופך את המוות לנוכח מאוד. המוות מופיע בקיטוע ובחיתוך של הגוף השלם, והצורך הכפייתי לחבר ולאחות את החלקים מעיד על חרדת מוות ופרידה, שהאמנית מטפלת בה באמצעות פעולות התפירה והניסיון להגיע לשלמות. שלמות זו מיוצגת בעבודות העגולות, "יה איבני, יה בינתי", בהן  ידיים, טבורים וגבות שלה ושל ילדיה, הופכים לכדי פרחים יפהפיים וביזאריים, מעין שטיחי קיר שיש בהם מן החושני, היפה והדוחה. איברי הגוף המוגדלים השזורים זה בזה ומחוברים בפעולה של תפירה נשית עמלנית, מעבירים תחושות של כאב, חרדה, חלחלה ומוות לצד יופי ושלמות.

ניירות הפרגמנט נראים לעיתים כעורות גוף תלויים או כתכריכים.

למרות העיסוק בגוף המבותר ובשיער הנושר, העבודות אינן יוצרות רתיעה. יש בהן עדינות, שקיפות, קלילות דקיקה ויופי, שמכסה מעט מהאמירה הקשה שעוברת בהסתכלות מעמיקה יותר.

חזרה