nivo slider image nivo slider image nivo slider image

דיתא גרא, אורי צייג ואבי שחם

דיתא גרא | החיים עצמם  •  אורי צייג ואבי שחם | Look at me

17.12.2005 – 26.11

 שתי התערוכות המוצגות בגלריה החודש עוסקות בחיים עצמם, בזקנה, ומציבות מולנו מראה חברתית : דיתה גרא – "החיים עצמם", ואורי צייג ואבי שחם : “look at me”.

 דיתה גרא מציגה ציורים בפסטל רך, עפרון והדפסי מונוטייפ של סביבות מגוריה בשנים האחרונות – משכונת נווה צדק בתל אביב, מבני התעשייה בחוף המזרחי בארה"ב שהוסבו לבתי דירות ושכונת יורדן באמסטרדם שבהולנד. בציוריה הריאליסטים מפנה דיתה את המבט על הנראות החיצונית של המבנים: כניסות לבתים, חלונות ומפתנים, קיר מקולף, מספר הבית, דוד שמש וחוטי חשמל, תריס חצי מוגף, סבכה של חלון,פיסת שמיים, ברז, תיבת דואר ואינטרקום, חומה, דלי ישן, משפך ובלוני גז, חתול.

כל הפרטים הקטנים הופכים לסוג של דיוקן עצמי,שאומר הרבה על התרבות של המקום ואנשיו. הציורים מביאים הסתכלות מכיוון הרחוב, מבט של הציבורי לתוך המרחב הפרטי, ניסיון להציץ אל מעבר הקירות הדוממים והתריסים המוגפים, מבט חוקר וביקורתי, אך גם אמפתי.  במקביל מציירת דיתה גם דמויות אנשים, רובם זקנים, מיודעיה,בני משפחה או אנשי השכונה שלה בנווה צדק, הממוקמים בחללים פנימיים או פרטיים, שהופכים לחלק מהסביבה הציורית.

דיתה גרא היא אמנית ריאליסטית מוכשרת וחדת עין. הבחירה שלה בטכניקת ציור מסורתית, בפורמטים רגולרים ובגודל של "ציור כן", יש מאחוריה אמירה של חזרה לבסיס, למקור, ולא הליכה אחרי אופנות משתנות. דיתה מגלמת בעמדתה את דמות האמן-של-פעם, בעבודתה הקפדנית, הדייקנית והאובססיבית על כל פרט בציור ובטכניקת הציור האקדמית. הזדמנות פז לכל מי שמתגעגע ל"ציור יפה" שעשוי טוב כמיטב המסורת .

 אורי צייג ואבי שחם מציגים בעבודת הוידיאו שלהם תמונות פורטרט חיות של קבוצת דיירים בבית אבות בארץ, המספרות רק במבט את הסיפור שלהם. כמו בסרט אילם , בשחור לבן, מופיע הכיתוב בין התמונות ומדבר על הניכור, על אי לקיחת אחריות של האחר, ועל הזקנה.

האמנים משתמשים בטכנולוגיית סרט הוידיאו, המאפשרת ייצוג של תנועה בזמן, על מנת לתאר סוג אחר של זמן: זמן איטי שמאפשר לנו להסתכל להם, לזקנים, לתוך העיניים. לא להסיט את המבט,דווקא לנעוץ את העיניים, לראות את הקמטים והעוויתות, לחדור למבט שממולנו, מבט אנושי של האחר המתבונן בנו. "הסתכלו אלי", אומר ללא מילים המבט של הדמות המצולמת, כך נראית הזקנה. ראו איך נראים החיים מהמקום שאני עומד בו: "למרות העור המדולל, הבשר הקמל והמבט חסר המבע, עדיין יש בי זכרון.", "אני הצד האחר של העיוורון שלך"/ "שנינו יוצרים קרע אתי בניכורנו לאחר"/ "האם בתוך הדמויות החיוורות וחסרות הממשות האלו מתקיימים חיים?" מבטם של הזקנים לעיתים מצטחק, לעיתים מבויש, אדיש וחלול או מביע תחינה. קשה לנו לעמוד מולו.

הפורטרטים המצולמים בוידיאו נדמים לתמונות סטילס, אין הם זזים ממקומם, אינם מדברים, רק מסתכלים לתוך עיני הצופה, או לתוך עולמם הפנימי. חוסר התנועה שלהם מתעצם למול העצים שברקע מאחוריהם, הנעים ברוח. העצים שמאחור מייצגים את העולם החי, את התנועה הזורמת של החיים מסביבם, שלא נוגעים בהם. גם הבחירה בשחור – לבן, בז'אנר של הסרט האילם, מוסיפה פן פואטי לעבודה, מוציאה אותה מההקשר התוסס והחי של המציאות שלנו, שבה אנו "רצים אחרי הזמן", נמצאים בעשרות מקומות ביום, תזזיתיים וחסרי מנוח.

הוידאו של אורי צייג ואבי שחם עדין ומרגש, מנסה לגעת בזקנה מנקודת מבט אנושית ומלאת חמלה.

שתי התערוכות מביאות לגלריה טון אחר, תרבות עשייה אחרת.

 

חזרה