גיל נעמתי, אביגיל זואי סרנת, מורן סנדרוביץ' | צלם אנוש

12.12.2009 – 20.11

התערוכה "צלם אנוש" בגלריה בבארי מארחת שלושה יוצרים צעירים ומבטיחים:

גיל נעמתי ואביגיל זואי סרנת בוגרי מחלקת הוידיאו בבצלאל, ומורן סנדרוביץ בוגרת ביה"ס לתאטרון חזותי בירושלים. הפעם השתלט מדיום הוידיאו על התצוגה, הגלריה כולה הוחשכה והועמדו בה בפינות שונות מוניטורים ועמדות הקרנה . כורסאות ביתיות ניצבות בפינות עם אוזניות, באופן שחותר תחת התצוגה המוזיאלית הקונבנציונלית, והקהל מוזמן להתיישב, להתרווח בכורסה כמו בסלון ביתו ולצפות. חלל הגלריה משנה את תפקודו הסטרילי והמנוכר ומתחפש לחלל בייתי.

התערוכה מעלה שאלות על המדיום של הוידיאו ועל הטלוויזיה בכלל. הטלוויזיה מתפקדת כמעין אקווריום שצופן בחובו עולם שלם. כשאתה יושב מול הטלוויזיה, אתה "חוזר הביתה" כביכול למקום נוח ובטוח (הסלון), ובלי שתרגיש אתה הופך להיות "מת" מול המסך הקטן, שהוא כביכול חי, אבל בעצם הוא תעתוע, קסם מרצד.

אמנות הוידיאו דורשת מהצופה צפייה ממושכת והתמסרות למדיום על מנת לגלות בה ניואנסים ומשמעויות שלא נראות מיד בהסתכלות ראשונה מעל פני השטח.

אביגיל זואי סרנת בקטעי הוידיאו שלה עוסקת בפירוק ושיבוש הדימוי המקורי המצולם מהמציאות , מסרטים, או מהטלוויזיה , תוך הדגשת התנועה והחומר והרכבה של שפה חדשה אודיו-ויזואלית מתוך חומרי הגלם שעל שולחן העריכה. הנרטיב פחות חשוב לה.

השיבושים שהיא יוצרת הם ידניים ולא במחשב, כלומר –  היא יוצרת אותם באמצעות צילום שוב ושוב של אותו הדימוי מהמחשב ומהטלוויזיה, העברה מפורמטים שונים, שיבוש של המכשירים והכבלים, מתיחת הסרט ופירוקו לתמונות בודדות וחיבורן בשנית באופן אחר וכו. באופן כזה היא יוצרת שפה חדשה שמעוותת והורסת את התמונה המקורית ובאופן מפתיע גם נוסכת על הסרט תחושה של געגוע למקור הלא משובש. התוצאה יוצאת מרגשת יותר. הטיפול של אביגיל מוציא את החומר החוצה, מפשיט את הסרט ומגלה את הקסם שלו.

בעבודת "הפסנתר" נראות ידיה של אמה המנגנת ובמקביל דמותה המפורקת מול המראה. היא יוצרת פה הקבלה בין העריכה בחדר הוידיאו לבין חיבור של מוסיקה. גם ב"ציצים סכיזופרנים" מופיע אלמנט הפיצול: דמותה שלה עצמה מול המראה מתפצלת ונראית מבחוץ כאשר היא יושבת בחדר העריכה ומחברת מוסיקה וקולות לדימוי, ומוסיפה יד מבחוץ, ידה שלה, העורכת, שמנסה לתקשר עם הדימוי, לשלוט בו, אך לא מצליחה.

בעבודות "הסוס הדוהר" במוניטור הקטן מול הגולגולת, בהקרנת "חזה אשה דרך שמלה, ובדמות נוסעת על אופניים" הדגש הוא על התנועה שהמדיום יודע כה טוב להנציח אותה. תנועת הגלים-פסים בבד השמלה שלרגע מתעתעים בראייה והופכים לנוף לא מושג, גדול מהחיים, גלגל האופניים המסתובב ונקטע ונמרח חליפות, והסוס הדוהר לנצח, מחווה להמצאת הקולנוע (מויברידג') שלמולו הגולגולת, המוות הסופי והסטטי. בחדר ההקרנה ניצב מוניטור בודד ומולו ספה מוארכת, כמו ספת הפסיכולוג, ומוקרן הוידיאו "חלומות טלוויזיה", בו נרדמת אישה מול הטלוויזיה, שמשדרת את החלומות שלה, בעוד הדמות הישנה משתקפת במוניטור והופכת להיות אחד מהדימויים המוקרנים בה. הרגעים האינטימיים של האשה הישנה מתמזגים עם דימויי החלום, הבלתי נשלטים לכאורה.

גיל נעמתי מציג שש עבודות וידיאו במוניטורים המפוזרים בחלל ועבודה אחת המוקרנת על הקיר. בעבודותיו לרוב מצולמים אקטים חסרי תכלית ומטרה, לעתים אף יתקשה הצופה לראות מהי בדיוק ההתרחשות בוידיאו, משום שהיא כה מינורית, אך אותו אקט מאיים לערער את עולמו או עולמנו, או פשוט לחסל את הדימוי המצולם.

הדמויות המופיעות בסרטים הן הכפלה או שכפול שלו עצמו. גיל נעמתי נוטה ליצור מעין "קבוצות גיל" שמשאירות אותו בתוך מרחב האני הפרטי, הממוקם תמיד למול החברה, מחוץ לה, צופה בה ממרחק בעין ביקורתית.

בוידיאו "הכדורסל" הוא נראה משחק וזורק שוב ושוב לסל אבן. בכל פעם שהיא פוגעת בסל, כל הסרט רועד: אורות העיר מאחור, כל התמונה. התערערות הדימוי מזריקת האבן היא כה מוחשית שהצופה חש שלא בנוח. ב"ציידים" נראים שני ציידים (שזו הכפלה ושכפול של דמותו שלו) המסתתרים בשיחים ומכוונים את רוביהם לעבר העיר. הפוזה הכל כך מוכרת של ההתבוננות על העולם דרך הקנה, השפעה מדמות החייל הישראלי, ממשחקי המחשב, אך למעשה לא קורה דבר לעיר, שנשארת רחוקה והם ממשיכים לכוון את נשקם מפינת מחבואם לנצח. ב"ציפורים" נראה דימוי אפוקליפטי של עדת ציפורים המתעופפת בשמיים . יש משהו לא טבעי במעופן, לוקח זמן לצופה להבחין בהתערבות המחשב בעריכה שהופכת את מעופן האינסופי קדימה והיעלמותן באופק למכני. ב"דמות עם עין בפה" עוסק גיל נעמתי ביצור מיתי שנזרק על החוף. דמות פאסיבית, שכל מהותה מתגלמת בהסתכלות שקטה חסרת אונים, היא כולה עיניים ותו לא. גם "כלב" המוקרן על הקיר בגדול, עם עיניו הבוהקות, יש בו משהו מעולם השדים. הכלב הוא כמו רוח, רץ אל מול הצופה, כחיית בר פראית, לא מבויתת, טורפת. הוא משדר אימה ותחושת סכנה.

מורן סנדרוביץ משלבת חומרים אורגניים עם חומרי פסולת תעשייתית ויוצרת מהם את פסליה. לתחושתה, בתהליך ההתכלות וההזדקנות של החומר האורגני והחומר האנאורגני נוצרת קרבה בין השניים במראה החיצוני, בטקסטורה וכו. מורן יוצרת פסלי דמויות, שמקורן בעיסוקה בתיאטרון בובות. בדמויותיה טמון אלמנט מאויים ומצמרר בשל הגבול הדק בנראות הדמויות בין בובה לדמות חיה ונושמת, בין החי למת.

ב"בובה עם גוף תינוק מפלסטיק" הגוף הוא של בובה רגילה, אך הולבש עליה ראש אדם מעוות ומעוך, ועם זאת אמיתי עד מאוד. "דמות האשה התלויה" מצמררת בשפתיה הרכות, הנשיות, בעורה האנושי (לטקס!) ובעיניה הבוהקות העשויות משתי מנורות שנדמה שהן מסתכלות עליך… "אובייקט דמוי שיליה" שתלוי במרכז החלל עם אורות כריסטמס צבעוניים, מפגיש שוב את היפה הממוסחר והתעשייתי עם גוש הבשר הדוחה, המחריד באמתותו, משהו שאתה לא רוצה לגעת בו.

"צלם אנוש" התערוכה עוסקת במקום בו עובר הגבול בין האנושי ללא אנושי, במתיחת הגבולות, בפנטסטי ובהזוי, בגוף המפורק ומשוכפל ומורכב מחדש, בגבול שבו נגמר האני ומתחילה החברה, ביכולת המרגשת והאנושית של היצירה!

חזרה