אתי מורדו | להגשים חלומות בעץ

5.12.2015 – 20.1

אתי מורדו היא מסוג הנשים שנאבקות כדי להגשים את החלומות שלהן.

היא התחילה את דרכה בפיסול לפני כ-30 שנים, בקורסים שונים באזור: קורס שלקחה באשל הנשיא, חוג לקרמיקה אצל יוסהל'ה בר-ציון מרעים וחוג ערב לפיסול בשער הנגב אצל לב. בזמן שרוב האנשים בחוג עבדו בחומר, ביקשה אתי ללמוד לעבוד דווקא בעץ.

עץ, היא אומרת, הוא חומר חם ואורגני שנוגע בכולנו. אתי אהבה לטייל ולאסוף ענפים וגזעים ולצאת מהם לעבודה, להשתמש בצבעוניות הטבעית, בצורות הזורמות, למצוא בהם פנים וגוף ולהוציא אותם מתוך החומר. המשחק בין הטבעי  למעוצב, בין המחוספס והקליפתי לרך והחלק, בין גווניו השונים של העץ, סימניו ופספוסיו הנוצרים בשל גילו של העץ, מרתקים אותה.

כשסיימה לעבוד במרפאה, נרשמה למכון אבני, שם למדה שלוש שנים לימודי אומנות והתמקדה בלימודי פיסול עם נחום גבע.  היא התפתחה בתחום המקצועי של יציקות, אבן וחומר. נחום עבר ללמד בספירטק והיא עברה איתו, כשהיא מתמקדת יותר ויותר בפיסול דמויות פיגורטיביות. באותה תקופה קיבלה סדנה ליצירה בבארי- בתנאי שתפעיל חוג קרמיקה לילדי ביה"ס מטעם קרן קרב. כעבור שנתיים החוג נסגר עקב בעיות תקציב, אך המקום נשאר שלה.

 שיתוף פעולה עם לואיס פישביין, שהיה נגר בבארי,  אפשר לה להמשיך לעבוד בעץ, אך זה לא סיפק אותה. אתי חיפשה מקום מקצועי לעבודה בעץ. בסיוריה בתל אביב, ברחוב שלוש, מצאה את הנס קנטור, אמן עץ גרמני, שעבד ולימד תלמידים בסדנה שלו. אתי התחילה ללמוד אצלו יומיים בשבוע. כל שני ושישי הייתה נוסעת לתל אביב. היא הייתה מאושרת אצל הנס. עבורה היה זה הגשמת חלום!

כעבור חמש שנים נפטר הנס, בגיל צעיר, ממחלה קשה. כל תלמידיו הרגישו שנשארו מיותמים וגם לאתי לא נמצא תחליף להנס.

אתי מפסלת בעיקר דמויות, לרוב של נשים. המשיכה הראשונית שלה הייתה לתרבות המצרית ולפיסול המצרי הקדום, מוצא משפחתה. היא פיסלה את נפרטיטי, הפרעונית המצרית, כדמות מושלמת, יפה וסימטרית. היא הושפעה גם מתרבויות אחרות, בעקבות טיוליה לשם:  יש לה פסלי דמויות הודיות, פסל מאורי (ניו זילנד), אך בעיקר בולט אצלה העיסוק האינטנסיבי בפורטרטים. היא מסבירה שיש אתגר גדול בפיסול דמויות: זה דורש רמת דיוק גבוהה ביותר בפיסול האיברים ובתווי הפנים.

הצחוק הוא נושא בעבודות שלה. אתי רוצה ליצור "פסלים צוחקים". היא קלטה, ששנים רבות לא צחקה כפי שהייתה צוחקת פעם בצעירותה. היא עברה כל כך הרבה דברים קשים בחייה, ששכחה איך צוחקים! כשהיא מביטה סביבה נדמה לה שכולנו שכחנו איך לצחוק…

את פסל "האיש הצוחק" שפיסלה בסדנה של הנס לפני כחמש שנים, פיסלה מגזע עץ פולדיפורום שנגזם בבארי. היא התחילה אותו מהסתכלות בראי, מחקירה איך נראים הפנים כשצוחקים, מה קורה ללחיים שלנו, לעיניים וכיצד נמתחים שרירי הפנים. זהו פסל שמכה בצופה בו, שלא ניתן להישאר אדישים למראהו. גזע העץ מואנש ומקבל פנים אנושיות שמביטות בנו ופורצות בצחוק אירוני, מטורף, וחושפות שיניים חומות מעץ, אף ונחיריים מתרחבים  ועיני עץ, ספק משועשעות ספק על סף הבכי. אחד הפסלים החזקים והמצמררים בתערוכה.

אתי עובדת לרוב עם עצים שהיא מוצאת בסביבה הקרובה. היא פיסלה בעץ שיטה מהשדות של בארי, עץ אראוקריה מהגינה שלה, עץ אורן שנגדע בגינתה, עץ שקמה גדול שכרתו ליד חדר האוכל, ועץ הפולדיפורום. היא גם קנתה סיסם הודי יפהפה ועץ תרזה מהנס. כל עץ מכתיב את אופן העבודה איתו. העץ מגיע לידיה לרוב באופן אקראי, ואתי אינה מתכננת מראש את הנושא לפסליה אלא עובדת באופן אינטואיטיבי על פי תחושתה והחומר שבידיה.

בתערוכה נאספו פסלים ממבחר יצירתה של אתי מורדו בשלושים שנות עבודתה, בחומרים מגוונים: ביציקות גבס, באבן, בחומר, אך בעיקר בעץ. מאחורי כל פסל עומד סיפור, ומאחורי כל האוסף הזה, שלא יכולנו להביא לגלריה את כולו, עומד סיפור חיים של אישה אחת נחושה ושל רצון והתמדה ואהבה לחומר, והתפתחות והגשמה עצמית ראויה להערכה.

בתערוכה הזאת אנו מסירים בפני אתי מורדו חברתנו, חברת בארי, את הכובע, ומברכים אותה על הישגיה.

חזרה