אשכר אלדן – כהן | עד שהמוות יפריד בינינו

 השבת נפתחת בגלריה בבארי תערוכתה של אשכר אלדן – כהן : "עד שהמוות יפריד בינינו".  בכניסה לתערוכה, במסדרון הצר ששומר על שרידי מראות חדר האוכל הישן שהיה שם פעם, פועם ליבו של עובר ברחם אימו מתוך רמקול מוסתר, ומספר אובייקטים מקריים שנמצאים שם נעטפו-נכרכו בבדים לבנים כתכריכים. לאורך הקירות עלי ורדים אדומים מרמזים על מה שיקרה בגלריה פנימה.

בחלל הגלריה תאורה רכה ועמומה , וצילומים מסודרים בקבוצות על הקירות, לעיתים מוסתרים על ידי בדים רכים חצי שקופים. עלי הפרחים האדומים מפוזרים גם פה לאורך הקירות. מהתערוכה עולה כאב נפשי ופיזי, מרוכך, מיופה (לפעמים מדי), נשי מאוד. צילומי הגוף הדואב לאחר טיפולי הסרטן ולצדם צילומי נוף בפריחה ובשלכת ותמונות משפחתיות של הבת וההורים, מקור לנחמה ולהתחשבנות, לפיוס .

 אשכר, בת בארי, בתם של המשורר אנדד אלדן ושרי,כבר שנים רבות אינה חיה בקיבוץ, רק באה לבקר את הוריה. עדיין כואבת את ילדותה הרחוקה, את הבדידות ,הניכור והדחייה שחוותה בחברת הילדים. פצע שלא מגליד. קשר עמוק ובלתי מוסבר למקום שנתן הגנה ובית וגם נטע תחושות קשות כל כך, טראומטיות. ובכל זאת- ואולי דווקא – ביקשה להציג פה בגלריה המקומית.

 ניסיון להתמודד עם תחושות העבר פנים אל פנים ולמגר אותן.

 חווית הסרטן, המלחמה במלאך המוות, הביאו את אשכר למפגש עם הפחד התהומי מהסוף, מהמוות, מהבדידות, ומצד שני, לדבריה: " גילו לי שוב את יופיים של החיים, יפי הפריחה, העצים, האור והשמש, יפי הנעורים הפורצים מלחייה של ילדתי הצומחת."

בניסיון להחזיר את השליטה על חייה, בחרה לצלם את עצמה ולבטא דרך התמונות את תחושותיה כלפי גופה. אותה חוויה טראומטית של הגוף, החזירה אותה באופן חזק ביותר לאירוע טראומטי קדום מינקותה, כאשר המטפלת בקיבוץ שפכה חלב רותח על פניה וראשה. שבועיים שכבה בבידוד בבית החולים, טראומה שחקוקה עמוק בבשרה ובנשמתה.

 לאורך התערוכה שזורים בינות לצילומים הטקסטים. שירים של אבא, המשורר הידוע, ושיריה של אשכר עצמה. שירים נוגים, מצמררים בבוטות ובחשיפה שבהם, נוגעים וכואבים. הטקסטים תלויים בחכמה רבה לצדי התמונות. בקטן. לא מתחרים בצילומים, אך נדמים כנטפלים אליהם או כנחבאים מאחורי הווילונות. יש בתערוכה אלמנטים רבים של כיסוי והסתרה. מה מותר להראות ועד כמה. הכל כל כך אישי-אוטוביוגרפי וטעון…ויחד עם זה הבחירות נועזות.

 העיסוק המוגזם ביופי ובנשיות נדמה כאן כעוגן להיאחז בו, כאופן להתמודד עם הכיעור והכאב והפחד המחלחל מהמוות ומאובדן הנשיות. אשכר מספרת שבתקופת ההקרנות הייתה נוסעת לבית החולים עם מצלמה ומחפשת מקומות של יופי בתוך בית החולים. ואכן היופי נוכח כאן, מופיע בצילומי הפרחים, הבת, המשפחה, בבדים, בעלי הפרחים האדומים ובאופן הסידור. הצבה אסתטית כמו של חלון ראווה.

ואם נחזור שוב להתחלה, לפרוזדור הצר שבכניסה…הלמות ליבו של העובר שטרם נולד לא מרפות מהצופה, מהדהדות ברקע ומחזירות אותנו למקור הראשון, להתחלה, לילדות במקום. מעגל חיים שלם שיש בו הרבה כאב ועלבון , ועם זאת מורכבות רבה ורכות ויופי.

*בפס הקול מושמעים שירים ונגינות שהולחנו ע"י ניר חוטר ישי ובביצועו, ונערכו מוזיקלית  ע"י אור טל – שניהם בני המקום שעזבו . ניר גם עזר והיה מעורב בתליית התערוכה. לשניהם תודות!

חזרה