nivo slider image nivo slider image

אפרת נתן וארז ישראלי

אפרת נתן | גופיות בחלון   •  ארז ישראלי |  פריחת סיר הלילה

10.6.2006 – 20.5

לרגל שבועות, מאחרוני החגים החקלאיים בארץ שמשמרים את ריח ערכי העבודה והתנועה הקיבוצית, נפתחות בגלריה בבארי שתי תערוכות, של אפרת נתן ושל ארז ישראלי.

אפרת נתן המציגה בחלל הגדול את עבודתה : "גופיות בחלון",  נולדה וגדלה בקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן,  מתגוררת ויוצרת בתל אביב החל משנות ה 70.

 "הגופייה", כך כותבת נתן, "היא דימוי מימי ילדותי בקיבוץ. תמיד לבנה, נלבשת בתום יום העבודה, לאחר הרחצה, משדרת ניקיון ופשטות. היא באה במקום הגוף . הגופיות הופיעו לראשונה ב"עבודה על הגג", מיצב-מיצג שנעשה בשנת 1979 על גג תל אביבי ישן (משם צילום הגופיות ה"צלובות" על גבי שלושה מגבים לשטיפת ריצפה). בראשית שנות התשעים חזרו הגופיות כשהן ממוסגרות בחלון מאחורי רשת. העבודות שיחזרו תחושה של שעת צהריים קיצית, את המבט העובר מן החוץ דרך החלונות הנמוכים אל תוך הבתים, הגופייה המלבינה באפלולית החדר והניסיון לנחש את הדמות שבתוכה. בעבודות המאוחרות נקרעו הגופיות ונפערו בהן חורים. גופיות ילדים נראות כדגלים לבנים מתפוררים ברוח."

על התערוכה "רוחות" שהוצגה ב 2002 בגלריית הקיבוץ, כותבת האוצרת טלי תמיר:

"הגופיות שאיתן עובדת אפרת נתן שנים רבות הן תמיד גופיות לבנות. לא גופיות עבודה אפורות, המסמלות ערכים של עבודה ואדמה וספוגות בסקסאפיל של זיעת העובדים בשדה ובפרדס, אלא דווקא "גופיות השבת", לבנות, נקיות, גופיות שלאחר יום העבודה. גופיות של "האדם האידיאלי" ולא של "האדם העובד". הלובן הצח מדבר אל אפרת נתן ממקומות נפשיים-ביוגרפים הקשורים להוויה של התרבות החלוצית-קיבוצית קשת היום בתוכה גדלה בשנות החמישים. מצד אחד הלובן המסנוור והצורב של השמש בעמק הירדן, שאכלה אל תוכה, ללא פשרה כל מה שחי מתחתיה, ומן הצד האחר, השאיפה הבלתי פוסקת כלפי מעלה, לעבר מטרה צודקת ונעלה, לעבר עולם אוטופי וחברה צודקת. בעל כורחה הוא טבוע בה, עמום והיולי, אך מטריד ובלתי ניתן למחיקה: המרכיב האוטופי, התובעני, הבלתי- מושג של מירוק נפש האדם ואופיו, עד כדי העלתו למעלת ישות אתית, צודקת ללא- רבב…תביעה זו, תביעה של דור מהפכני, שצלב עצמו בעבור אתוס נעלה יותר, הפכה למשא נפשי מעיק ומכביד, הרודף אחר ממדיו האנושיים של האדם ובונה בתוכו מערך הכחשה מתוחכם המעוור את עיניו מן הכתמים המאפילים על המטרה המאירה את דרכו. האידיאליזציה של הצדק המוחלט והעמדתו הכוזבת כמטרה ברת-השגה, עיצבו את חייו של דור שלם שהתיש עצמו על מזבח הגשמתו ועד היום מסרב להיפרד מכוחו המהפנט."

ההצבה של העבודות בגלריה בבארי, שחלקן ישנות (2002) וחלקן חדשות, יוצר רושם ארכיטקטוני במה שאפרת מכנה "הסגנון הבינלאומי של ההתיישבות העובדת". לרוב הן מופיעות בזוגות או בשלשות ותלויות על הקיר באופן שמהדהד את החלונות של פעם מהעץ, בדיוק כמו אלו שעדיין נוכחים בצריף חדר האכילה הישן של בארי, זה שהגלריה ממוקמת בו. החלון הפתוח בגלריה מתכתב איתן.

הגופייה הלבנה סגורה בחלונות מאחורי רשת, לעיתים אנכית כדמות בחלון, לעיתים ככביסה על חבל או כדגל מתנפנף ברוח, כמו סמרטוט ישן שירד מגדולתו, קרועה ומחוררת.    ההתפוררות האקספרסיבית של הגופיות, התפוררות שמייצגת את הזדקנות האתוס הקיבוצי, את תהליך הבלייה, את העוני, את סימן הכניעה, מעומתת מול העבודה הגדולה, החדשה: "רפרודוקציה". זוהי עבודה שמזכירה את מה שנעשה בארץ בשנות החמישים, מעין הפשטה מודרניסטית דקורטיבית, פרשנות מקומית לקוביזם.

ההצבה של התערוכה פותחת חלונות בקירות הגלריה, שנבנתה כקובייה לבנה אטומה בתוך חדר האוכל הישן שהיו בו לפנים חלונות רבים. העבודות תלויות כתמונות בתערוכה אך מתחזות לחלונות, הצופה נמצא בפנים ומביט  החוצה אל שמי הלילה, הלילה נמצא בחוץ ומביט פנימה. מסך רשת חוצץ בין פנים לחוץ, כקרום אוסמוטי, מחדיר אל תמיסת החדר אוויר לילי וקרעי קולות, ומסנן החוצה כמיהות וחרדות, דמיונות וחלומות, היונקים משרידי היום.

חודש יוני שבו מתקיימת התערוכה בבארי הולם את הזמן המדומה של העבודות – עונת הקיץ. הגופיות זוכרות תחושות ילדות, את הגוף שהיה עטוף באוויר העמק החם, את הגוף המגולה המתוח אל המרחב שמסביב. נוכחות הזמן מורגשת במיוחד במצב  המתפורר של הגופיות הנראות כאילו נשחקו בכביסות רבות ונשכחו על חבל הכביסה, חשופות לנזקי  השמש, הרוח  והזמן. הרשת והגוונים שבין שחור ללבן מטעים לרגע, כאילו מדובר בצילומים ישנים, ובמחשבה שנייה אולי הדפסים או רישומים, במבט קרוב מתברר שאלו גופיות ממשיות.

 העבודה הגדולה עם כיסוי הפרספקס שונה משאר העבודות. מבחינה סגנונית היא מזכירה נוסח מקומי של הפשטה גאומטרית דקורטיבית שרווח כאן בשנות החמישים, הצורות שמתוות הגופיות נקיות,מתוחות ושלמות ללא פגע, בניגוד   לאקספרסיוניזם הקרוע של העבודות האחרות.  את הרושם המטריד מספק  חיפוי הפרספקס המשקף כבמראה מעוותת את חלל התערוכה ואת הצופה העומד ממול. בעבודה הזאת הגופיות שלמות  ונוספו להן החלקים האחוריים, החסרים בעבודות האחרות, אלה נצבעו אפור ונתפרו מחדש אל  החלקים הקדמיים, פעם בקצה הכתפיות ופעם בקצוות הנמתחים כשהגופייה תלויה לייבוש.  החלקים האחוריים האפורים נראים כהשתקפות של הגופיות הלבנות וגם משלימים אותן כחלקים תחתונים של שתי דמויות שנבראו כזוג, זכר ונקבה.

 גם בעבודות האחרות, משחקי היפוך (הצבה אנכית, הפוכה  ואופקית) משמשים כנוסחה להחלפת זהות; גופיות  הפוכות נראות כיצורי לילה ינשופיים העומדים על אדן החלון, גופייה אופקית  היא דגל .

 ארז ישראלי מציג בחלל הוידיאו את עבודתו : "פריחת סיר הלילה".

על ריצפת עץ גסה, בפינה, מוצב סיר לילה של פעם, מצופה אמייל לבן, ובתוכו נוזל דמוי שתן. מתוך הסיר מוקרנים-פורחים , נפתחים ונסגרים פרחים מרהיבים ביופיים.       בתודעתו של ארז ישראלי חקוקה תמונת סיר האמייל הלבן בחדר האמבטיה של סבתו הזקנה מקיבוץ מעלה החמישה. בזיכרונו חוברים יחדיו האוויר הדחוס של החדר, ריח הנפטלין המעורב בריחות נוזלי הגוף וזר פרחים שהיה מונח בחדרה.

הפרחים של ישראלי קושרים, באמצעות הזיכרון, יופי למוות.

הפרחים והגוף מוטמעים זה בזה: הפרחים היפים נפתחים במגע עם השתן, מפיצים את ניחוחו. המקום הגופני הבזוי והמסריח מצמיח חיים, בפעולת לבלוב שמבקשת לשמר את נוכחות הזמן וזרימת החיים.

סיר הלילה הישן בפינת החדר החשוך מחזירים אותנו לילדות, לשלב בהתבגרות של הפרידה מהחיתול וההתוודעות לנוזלים שיוצאים מהגוף.

תחושה כבדה עומדת באוויר, תחושה של פחד, בדידות, קור.

סיר הלילה של ארז ישראלי, כמו גם הגופיות הלבנות של אפרת נתן, כשהם ממוקמים בחללים הסמוכים בצריף הגלריה בבארי, יוצרים ביניהם הקשר נוסף רווי זיכרונות ותחושות, הקשר קיבוצי שקשה להתעלם ממנו.

                                                                                         זיוה ילין- אוצרת הגלריה

 

חזרה