אסנת וייס | מים מוצקים

אסנת וייס מציגה בגלריה בבארי את תערוכתה "מים מוצקים".

הצופה הנכנס לגלריה המוחשכת נפגש לראשונה בסאונד, העוטף אותו מכל עבר, של הטפטוף. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, במקצב קבוע כל הזמן. בהמשך הוא נע לכיוון העבודה הראשונה, הממוקמת בחלל הגדול, "משיכת חוטים". בהקרנה על הקיר נראות שתי קוביות קרח שהוקפאו כשבתוכן חוט אדום והן תלויות כל אחת על אחד החוטים במערך. במהלך ההקרנה נמסות בהדרגה קוביות הקרח, קטנות ומשנות את צורתן, עד שלבסוף אחת מהן נופלת. הקרח הנמס גורם לחוטים לטפס כלפי מעלה. חוטים אדומים דקיקים מתוחים בצפיפות, ממשיכים את החוטים שבוידיאו על הקיר, ומתפקדים כסמן של הזמן העובר(כמחוגי שעון) והשתנות מצב החוטים בהקרנה. הסימון של הזמן באמצעות החוטים על הקיר נראה כמו מדידה, מעין מעקב  מדעי אחר הזמן העובר ואחר שינוי מצב הצבירה של החומר ממוצק לנוזל, אך מנקודת מבט נוספת משקפות קוביות הקרח התלויות על החוטים  מערכות יחסים בין אנשים, מפגשים אקראיים והשפעות של אותם מפגשים על מסלול חיינו. לפתע נרעד כל מערך החוטים ומזדעזע ממשהו שקורה מחוץ לפריים, אירוע שאין לנו שליטה עליו, שיכול להפתיע אותנו מכיוון לא ידוע, מגורם אחר שנמצא בסביבה.העיסוק של אסנת וייס בשנים האחרונות בקור, במצבי הקפאה והפשרה, בתהליכי שינוי מצבי צבירה בחומר, ניתן לפרשנות כמטאפורה על המצב האנושי הקיומי, ועל מצבים נפשיים.

העבודה השנייה, "ציפה", המוצגת בחלל ההקרנה הקטן, מתכתבת עם העבודה שבחלל הגדול. זוהי עבודת וידיאו, בה נראה קטע מגוף האמנית, עליו מולבש גלגל הצלה העשוי מקרח. האמנית עומדת במי ים המלח באופן כמעט סטטי כשידיה אוחזות בגלגל ההולך וקטן תוך כדי המסתו אל תוך הים. בהשתקפות שבמים מתרחשת תנועה בלתי פוסקת של הגלים וכן מופיע שינוי בצבע העור שמאדים כתוצאה מצריבת הגוף על ידי הקרח.

בעבודה זו מופיע הקרח באופן אירוני כגלגל הצלה, שכמובן אינו יכול להציל חיים כי סופו להיות נמס, וגם מאידך בלתי אפשרי לטבוע בים המלח, כי המליחות מציפה כל גוף שנכנס אליו…  זה מעמיד את כל עניין ה"הצלה" כשאלה העומדת באוויר ללא מענה. בעבודה זו הופך הגוף, ולא סתם גוף- אלא גופה של האמנית,  לחומר בעבודה שעובר תהליך של צריבת קור מהמגע עם הקרח ועם מי המלח.

הסיטואציה של העמידה ללא תנועה בים המלח הופכת פה למעין טקס, ריטואל אישי, שבבסיסו עומדת בדיקת גבול קצה היכולת וכוח הסבל:

הצורך לגעת במקום הצורב, בחוויה הטוטאלית, ולהגיע למצב של השלמה עם הכאב.

הקרח מתפקד בשתי העבודות כחומר מטפורי, שהוא גם מוצק וגם נוזל, שהוא גם נעים וגם כואב, גם מרגיע ומחיה וגם מאכזב, ושצריך זמן ויכולת להישאר במצב סביל כדי לחוות את תהליך ההשתנות שלו. אסנת וייס בעבודותיה העדינות והשקטות , שיוצאות תמיד מהעיסוק והנגיעה בחומר, שמה את הפוקוס על מצבים נזילים (תרתי משמע!) בהם מתרחשת טרנספורמציה בחומר שנטענת במשמעות אישית והופכת למטאפורה למצבים נפשיים שמושפעים מחוקיות החומר מחד, כמו גם מאקראיות.

חזרה