אנג'ליקה שר // עַל חוֹף מִפְרָץ, אַלּוֹן תִּפְאֶרֶת // 18.5.2019 – 26.4

פעם אחת בארץ רחוקה (בין ישראל לליטא).

התערוכה של אנג'ליקה שר נפתחת בציטוט מתוך "רוסלאן ולודמילה"- הפואמה המפורסמת של אלכסנדר פושקין, גדול המשוררים הרוסיים. הפואמה שנכתבה בין השנים 1820-1817 ואחת היצירות החשובות ביותר שנכתבו בשפה הרוסית, היא הציר הסימבולי שסביבו נרקמת התערוכה. התערוכה פורסת סיפור מסע, קווסט, בתפאורה נידחת, דרמטית ויפהפייה. נקודת האחיזה פנטזמטית אך נטועה בעולם שנמצא בין ישראל לליטא, במרחב מאגי של הגירה. המרחב בו היא ממקמת אותנו בהרמוניה צבעונית, הוא גן העדן הארכיטיפי ממנו כל בני האדם הוגלו לארץ זרה ולא נודעת. הנרטיב בתערוכה נרקם על בסיס אגדות עם ופולקלור, ומתפתח לביטויים של רב-תרבותיות ובחינה של תהליכי אינטגרציה של מהגרים בתרבותם החדשה. בדומה לתהליכים רבים שנפש האדם עוברת, אלו תהליכים רוחביים חוצי-תרבויות וגם אישיים ואינטימיים מאוד. שֵׁר מביאה לידי ביטוי את השותפות הרב-תרבותית שלה, מעגלים של זהויות ותנועתה ביניהם. השפה הויזואלית שלה עשירה, גדושה בפרטים, צורות וסמלים, מטאפורות, מוטיבים שנשלפו מקרקעית תת־המודע הקולקטיבי האנושי ומאפיינים רוחניים וחומריים של התרבות ממנה היגרה לישראל בבגרותה בשנות ה90. ארוגים לתוך מערכת השורשים המפותלת הזו גם אזכורים וסמלים של ישראליות.

שֵׁר מצלמת בישראל, אך השפה האמנותית שלה נובעת עמוק מתוך ההיסטוריה והמורשת של אמנות ותרבות אירופאית. האור, הקומפוזיציות, השימוש הרטורי בסמלים ואיקונות. השכבה הראשונה הזו, היא נקודת המגע בין שתי קבוצות תרבות, וייצוג הולם למורכבות הסימביוזה בין תרבות המוצא שלה והתרבות הקולטת בישראל. תהליכי אינטגרציה של מהגרים נעים על רצף מהיטמעות, בקוטב אחד, ועד לשימור התרבות והמולדת הישנה, בקוטב האחר. יחד איתם החברה הקולטת מתמקמת איפה שהוא בין רב-תרבותיות לכור היתוך, שמיוצג בעבודות בדמות המדים הצה"ליים. תהליכי ההיטמעות של שֵׁר באים לידי ביטוי בהפנמה גם בתוך השיח האמנותי. היא מדברת על הבשלות הרגשית לבחון את מקומה ביחס לתולדות האמנות הישראלית בצילום הומאז' לעבודתו של הצייר יוסל ברגנר- משפחה מהגרת על רקע הצבר.

לתערוכה פן אוטוביוגרפי יותר או פחות, למרות שהוא מותמר לכדי מראית-עין פנטזמטית. אבל החפצים מהבית, האנשים מחייה. הקולאז'ים מורכבים מחפצים ואובייקטים שמפוזרים בביתה או בבית משפחתה. אלו פריטים נוסטלגיים ואישיים מצד אחד ומצד שני הם סמלי תרבות, פסלון של צֶ'בּוּרשקה עם גֶנה התנין, הברבור הלבן, החתול הידען. בלינצ'ס עם קוויאר אדום בתפקיד ירח מלא, מרבד קסמים ארוג כנוף חלום ליל קיץ, העולם העל טבעי של יצורי היער. לירח המלא ההומוריסטי, מטען חוצה תרבויות ועמים, מיתוסים שמחזיקים מעמד לכל אורך ההיסטוריה האנושית ומוטמעים בתרבות הפופולרית- מאנשי זאב עד חייזרים ותיאוריות קונספירציה לרוב. ירח מלא שיוצר כאוס, הירח המלא ושיגעון. ובתוך הקדרה האנושית הסמיכה הזו גם קרני האייל בוערות כמנורת שבעת הקנים. קתדרלת וסילי הקדוש החולשת על הכיכר האדומה במוסקבה, מן המבנים המפורסמים בעולם ונחשבת למרכזה של רוסיה כולה, צומחת כמו מיראז' בחולות ראשון לציון, מרכיבה דימוי שנשלף מתוך סיפורי אלף לילה ולילה המזרח תיכוניים. הדמויות הן משפחתה הגרעינית והרחוקה, חברות וחברים (והחתול שלהם). ולמרות אנושיותן הן טיפולוגיות, הן אינן דמויות היסטוריות, או אפילו דמויות בשר ודם. הן ייצוגים של זהויות בנות- כלאיים, המתמזגות לכדי יצור היברידי מסוג שלישי. על הקירות עושר רב-תרבותי. מזרח אירופאי, מזרח תיכוני, ישראלי, ליטאי, רוסי, כלל אנושי. הצעה הומוגנית לזהות אנושית רחבת יריעה מסוג חדש.

 

סופי ברזון מקאי- אוצרת התערוכה

חזרה