nivo slider image nivo slider image nivo slider image nivo slider image

אמני אגריפס 12 ו- Eye Lounge | עקבות המדבר

10.11.2012 – 20.10

הגלריה בבארי שמחה לארח תערוכה משותפת לאמני הגלריות השיתופיות אגריפס 12 מירושלים ו eye lounge מפניקס אריזונה, הסנונית הראשונה של פרויקט "רוח המדבר" שיזמה מרב דביש בן משה. התערוכה עוסקת  בעקבות המדבר, שאריות וזיכרונות אישיים וקולקטיביים שנושאים עימם אמנים החיים על גבול המדבר, באופן מעשי ומטפורי .

בשדה הבלשני עקבה היא אחרות שאינה נגישה לנו, שאנו לא תופסים אותה. העקבה מציינת את מה שמעבר להוויה. לעיתים את מה שלא היה מעולם או חלף ואיננו. עקבה היא לעולם נפשית, היא סוג של ייצוג , עדות של חושינו, דימוי חושי וחומרי של זיכרון צרוב המתקיים באזורי השכחה.

התערוכה "עקבות המדבר" מנסה לגעת באותו ייצוג עמום ונשכח שטבוע בנו, שהוא לעיתים חסר אחיזה במציאות ובשפה, זיכרון של עבר רחוק מיתולוגי, המיוצג ביצירות האמנות ומתחבר למקום הספציפי ויחד עם זה המטאפורי של סף המדבר.

המדבר מתפקד כנקודת האפס, האין, המקום שבו נעצרת הציביליזציה והתרבות, ומכאן חוסר הנגישות שלו. המדבר הוא גם המקום שבו הכל התחיל, שבו התגבשה התודעה של עם ישראל, השפה והכללים. הוא מהלך עלינו קסם וגם אימה. הוא ההתחלה של ההתחלות , אך גם המוות וחוסר החיים.

בתערוכה מציגים שישה אמנים ישראלים לצד שישה אמנים אמריקאים. אלו וגם אלו חיים בעיר שנמצאת על סף המדבר. עקבות המדבר מופיעים בעבודותיהם באופנים שונים:

ימימה ארגז ושרה נינה מרידור מציגות ציור מופשט, עמום ורוחני. ציוריה של ימימה ארגז מצוירים על נייר אריזה חום בצבעי אדמה חמים. האמנית יוצרת תבליט שמאזכר תחושה של רגבי אדמה חשופה, ללא סימן לצומח. גם נינה מציגה שני ציורים מופשטים, קו לרוחב הציור מדמה אופק פתוח.  עקבות, שיירים, וכתמים אמורפיים על מצע מתקלף נדמים כשרידים לפעולה ולהוויה נסתרת, לא מפוענחת. מקס אפשטיין מציג צילום כסוף, כמעט אל-טבעי ונשגב שבו שרידי תרבות קדומה , אבנים ושרידי מבנים ניצבים במרחב מדברי נטוש.  יוכי נגב מציגה צילומים מטופלים של מדבר בו צצים שבילים של רקמה בדואית. היא משבצת בלב המדבר הצחיח, נטול נוכחות האדם, את שרידי תרבותם של הנוודים הבדואים שהמדבר הוא ביתם. בכך היא מתריסה על התדמית שדבקה במדבר של מקום רחוק ונטול ציביליזציה ותרבות, מקום פראי המנוגד לביתי ולמתורבת. מרב דביש בן משה תולה על אנקולים מהתקרה צמחיה מלאכותית, "ירוק עד", שבאה לסמן את הצורך בירוק לנוכח ההעדר והיובש. התאורה הנופלת על הצמחייה מלמעלה משרטטת כתמי צל על הרצפה שנותנים מימד אפל ודרמתי לעבודה, מימד מאיים של גוויות תלויות ושל מוות.

שון דקרט מציב סדרה של צילומי הולוגרמות דיגיטליים של ענני אבק וחול המאיימים לכסות על העיר, השמש מסנוורת ודמויות אדם כמו נמחקות מעוצמת האור הבוקע מאחוריהם. צילומים אלו צולמו באזור העיר פיניקס, הסובלת מסופות חול ומהחום המדברי. האמנים האמריקאים מרבים לייצג באומנותם את ההווי המקומי של העיר פיניקס, השוכנת על סף המדבר. לארה פלאקס מציגה צילום אפרפר ודהוי, מראה נוף עמום מבעד לוילון שקוף. שרה הורביץ מציבה דמויות קומיות גזורות האופייניות לפולקלור המקומי, גנגסטים וקאובויים השולפים את נשקם. לידם על ניירות קטנים מקושטים כמפיות תחרה, היא רושמת מזרונים נטושים אכולי טחב ועכברים, וכותבת את גודלם ומחירם. דניאל פרנקהאוזר מציג צילום מטופל עם צבעוניות עזה ומלאכותית של קאובוי בתוך סביבה עמוסה, פופית וחסרת מנוח. בצילום נוסף נראה בחור צעיר הלבוש בחולצה מכופתרת וחגיגית, מואר באור פלורסנטי ירוק-סגול. דויד ברדלי מצייר על גבי חולצה התלויה ככרזה מעל ראשי הצופים בכניסה לגלריה. הוא מציג את השוק כפולקלור מקומי, וכמזכרת תיירותית. אן מורטון אוספת פריטי לבוש שנשכחו על גבול המדבר: חולצה משובצת של ילד ושריג מלוכלך ומהוה, אותם היא תולה על מתלה מעוצב ומסוגנן המפוסל מעץ. השיירים האלו שהיא מלקטת ותולה מייצגים את הדמויות שהלכו במדבר, ואת תמצית הווייתם ששרדה את תנאי המדבר.

בחדר ההקרנה מוצג וידיאו של לנה זידל המתמודד עם שאלת החלל והזמן. היא מצטטת קטע מתוך שירו של המשורר הרוסי גנדלב, העוסק בבדידות האנושית,  בריקנות ובמוות, בערות ובשינה. לנה זידל מתחקה אחר מבטו של המשורר,  המביט כמעט מכל כיוון אפשרי. מבטו מסתחרר. הוא מתבונן לכל מלוא העין מאינספור נקודות, ומשנה תדיר את זווית הראייה. הטקסט מדובב וגם נכתב על קירות המבנה, יורד לרצפה ומטפס על התקרה. הריקון וההעלמות מדומים למצב האנושי של הכיסוי בחול, הממלא את המיטה. בהקשר התערוכה, הוידיאו מבטא את תחושת הריקון , החלל והמרחב המדברי הקורא תגר על המקום הביתי והמרחב המוגדר. החלל והזמן המדברי הם אינסופיים, כמו המוות עצמו ותחושת העלמות הגוף.

חזרה