שנה למותו של אלי אלגרט | אלי אלי, שלא יגמר לעולם

אלי אלגרט,  חבר קיבוץ ניר עוז, היה צייר נפלא, ואדם מיוחד לא פחות, חם ורגיש, בעל עקרונות, ידען ואהוב על מכריו ובני משפחתו. זכיתי להכיר אותו מעט ולצערי לא זכיתי לערוך לו את התערוכה הזו עוד בחייו, למרות שדיברנו על כך פעמים רבות. הוא תמיד התחמק, הצטנע, לא דחף קדימה, ואני לצערי לא לחצתי עליו. חשבתי שיש לנו עוד שנים רבות לפנינו… אלי אלגרט, נולד בשנת 1951 בתל אביב. את שנות ילדותו ונערותו בילה בעיר בת ים ומשנת 1972 היה חבר בקיבוץ ניר עוז. הוא למד באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים. את התואר קיבל בלימודי בי איי כללי בחטיבות תרבות ואמנות במכללה האקדמית "ספיר". לאורך השנים עסק בנושאים שונים ביצירתו: נופים ממבט על, נושאים הקשורים ב"עידן החדש", נושאים הקשורים בתעתועי ראיה, בציור אינסטינקטיבי, "אניגמה" , "לילה", "גלקסיה", "מעוף לציפור" וסידרת "כחול". בשנים 2005-2006 צייר האמן את סידרת "העידן החדש" בעקבות מחלתה של אשתו האהובה ג'נין ז"ל. לצד הטיפולים הקונבנציונאליים, הם נחשפו לדרכים לא שגרתיות בהתמודדות עם המחלה. לתיאוריות הללו ולניסיונות הטיפול המוגדרים כ "עידן חדש" היו תוצאות מפתיעות. אלי כרוכש דעת קפדן התעמק בנושאים השונים ומתוכם החל ליצור את הסדרה "העידן החדש" – שהתמקדה במידת מה בעולם הקבלה. זה היה ניסיון לתת ביטוי ויזואלי לעולם שהוא בדרך כלל זר לנו. הוא צייר גם סדרה גדולה של ציורים קטני ממדים ואינטימיים בשם "לג'נין באהבה", סדרה מרגשת של נופי המקום שהיא כה אהבה.

בשנים האחרונות עסק  אלי בשאלת האור בציור. האור מופיע בעוצמה החזקה שלו כבוקע מתוך הלילה. ציורי הלילה שלו אהובים עלי במיוחד, ואותם בחרתי להציג בתערוכה, מתוך עשרות רבות של ציורים שהותיר אלי אחריו.  הניגוד החד בין הלילה החשוך והסמיך לאור הפורץ מחלונות בתי הקיבוץ ומפנסי הרחוב, מהכניסות לבתים ומהמרפסות, מייצר חום ביתי, הזמנה להיכנס ולהתחמם, לצד המסתורין הלילי. בעיקר מחמם את הלב הנוף הקיבוצי המוכר לנו כל כך, הבתים הקטנים, החלונות המוארים, הנדנדה בצד הבית, העצים והשיחים, והירוק הזרחני של הדשא כשאור המנורות נופל עליו בלילה. אלי אלגרט היה צייר שחקר את הצבעים והאפשרויות הטכניות לעבוד איתם. הוא השתמש גם בצבעים תעשייתיים, שהכירם היטב מאז עבד במעבדת הצבע במפעל הצבע של הקיבוץ, ניר לט. אלי אהב ליצור טקסטורות עבות בצבע. הצבע הפך לחומר פיסולי תחת ידיו. שילוב קפדני ומדויק של דימויים ריאליסטיים המחקים את המציאות ושל טקסטורות סוערות ומתפרצות מהבד מעבירות לצופה תחושה רגשית אמוציונאלית.

אלי היקר, הפרידה ממך והידיעה שלא תמשיך ליצור את ציוריך, קשה לנו.

ד"ר זיוה ילין

חזרה