nivo slider image nivo slider image

איילת זהר | מולטיפוקל

 25.1.2014 – 4.1

אילת זהר פותחת את שנת 2014 בגלריה בבארי בתערוכה "מולטיפוקל" ששואבת את שמה מן המבט הרב-מוקדי של משקפי ראייה ואמצעי התבוננות אחרים. מולטיפוקליות הוא מושג שדן ברב מוקדיות. בניגוד למיקוד של המבט האחד והישיר, המבט הרב- מוקדי מגלה אפשרות של קיום מרובה, מוכפל, אשר מבקש להיחלץ מן הישירות החד- משמעית של הממוקד והישיר. "מולטיפוקל" מכוון לתפיסה המבקשת לחרוג מאמת אחת טוטאלית, ישירה וברורה, ולהציג במקומה אפשרות למרחב קיום של ריבוי צורות, אופני התבוננות, נקודות השקפה ודרכי הבנה.

אילת זהר נולדה בישראל, אך ב-30 השנים האחרונות הרבתה במעברים וחייתה במקומות שונים בעולם, ביניהם יפן, סין, בריטניה וארה"ב. כיום היא חוקרת צילום ותרבות חזותית ביפן, מציירת בציור דיו סיני, כותבת את מחקריה באנגלית (בריטית), ומאלתרת בשירתה בסגנון ג'זי עכשווי. ריבוי נקודות ההתייחסות, ונקודות ההשקפה בתוכן היא פועלת הן המקור לתערוכה. קיבוץ בארי כמטונימיה – כמייצג של הקיום הישראלי, והגלריה בתוכו, הופך להיות למרכז כובד סביבו ממוקמים לוויינים של מיצבים קטנים, שולחניים, תלויים, מוקרנים, אשר משחקים בהצללה ותאורה, שיווי משקל והטעיית העין.

התערוכה מורכבת מעבודת וידאו ושבעה מיצבים קטנים המקיפים כפלנטות את מרכז הכובד של הקיום הישראלי. הקיום הישראלי על פי אילת זהר, אינו חד משמעי והוא נבנה בתודעתנו כמצב מתעתע שבין כאן לשם, בין צורות חיים שונות, תלוי זווית מבט ונקודת התייחסות. מעניין אותה ליצור, לחבר ולהכליא דימויים ואובייקטים שנלקחו מתרבויות שונות ולהניח אותם זה לצד זה.

כשניגשה לעבודה על התערוכה בבארי, חיפשה קודם להבין את הקונטקסט הספציפי של המקום. מה מאפיין את בארי- הסביבה הטבעית שלה, הגיאוגרפית, ההיסטורית, ובמעגל השני- כיצד זה מתחבר להוויה הישראלית. כלומר, כיצד בארי הופכת להיות מייצגת של הישראליות עבורה.

"הישראליות הוא גרעין פנימי עמוק שלי", אומרת אילת, "שהפך להיות מקום שאני יוצאת וחוזרת ממנו, אך הוא אינו הזהות היחידה שלי. הוא חשוב ויקר לי, הוא בלתי נפרד ממני, אך הוא גם סגור ומוגבל וצר בנקודת המבט שלו".

ליבת התערוכה הוא חדר הוידיאו, שמסמן את הגבול באמצעות המסע סביב הגדר של בארי. המודעות לגבול היא עניין מאוד נוכח במציאות הישראלית. היא מכילה את תחושת חוסר הביטחון, את הצורך להגן, וגם את תחושת ההגבלה והצורך לפרוץ את הגבול הזה, לצאת מעבר לו, להשתחרר. הסאונד ברקע הוא של הפסנתרן האמריקאי השחור מילגרו מילר (שנפטר לאחרונה) שאיתו התיידדה אילת כשחיה בסן פרנסיסקו. הקשר שבין הגדר של בארי למוסיקה משם מרתק אותה. אלו חיבורים בין שם לכאן, שהם חלק מההוויה הפרטית שלה. זה בא לידי ביטוי גם בציור סיני מסורתי בפורמט של מגילה שמעבר לה הרים/ ערפילים של עולם אחר. הציור הזה הוא סוג של מפתח להבין את החיבור בין סגנון ציור סיני- אסייתי לדימוי הישראלי האולטימטיבי של גדר- גבול.

החיבור בין הכנרת והר פוג'י הוא שוב חיבור בין שני סימבולי- על של התרבות הישראלית-הציונית ושל יפן הרחוקה והזרה, שעבור אילת היא חלק בלתי נפרד מחייה. אך למרבה האירוניה, הר פוג'י נבנה מאדמת הלס הנגבית שהובאה ממכרות הגפרית הסמוכים לבארי. הכנרת נוצרה על פי צילום לוויין של נאס"א, והקיר מאחור מגזרי טפטים שנאספו מרובע המעצבים של סן פרנסיסקו, שהחיבור וההטלאה ביניהם יוצר מערך של הטעיית העין,       רב מוקדיות, שיבוש והסוואה. החיבור בין הקיר הדקורטיבי והכנרת יוצר תחושת פנים בית ונוף מוכלאים זה בזה.

במרכז החלל תלוי קוטו, כלי נגינה יפני בן 13 מיתרים ממשפחת הציטרים. בזמן שחייתה ביפן למדה אילת לנגן עליו. הגמלים נותנים תחושה של מרחב ונוף וחיבור בין תרבויות.

חיבור נוסף מופיע בצילום בו תיעדה במשך כמה שנים ובמקומות שונים ילדים ישראלים המחופשים בפורים לסינים ויפנים. את אוסף הצילומים הפכה לעבודה אחת שמצביעה על המימד הנוסטלגי-אקזוטי-אוריינטליסטי של המבט הישראלי מזרחה, אך גם פה יש לא מעט הומור ושיבושים מכוונים: הם מוצבים על רקע רחוב סלמה, שנמצא על גבול ת"א העברית ויפו הערבית, משתקפים בגדת האגם, שלא קיים שם.

מיצב הפסלים ב"ויטרינות" מביא מערכת של חיבורים, שיבושים והכלאות ממספר מקורות: כדים קנופיים (כדי קבורה מצריים שעל ראשם פסל דמות המת), כדים מסין, מאיקאה, מזכרות שונות, קישוטי כריסמס, עבודות יד, יציקות מוכנות, צלחות פולניות, כלי נשק – שיבוש היררכי מוחלט. אופן התצוגה יוצר תחושה אקלקטית, מעין אוסף פרטי, מזכרות פרטיות ביתיות. גם ב"מגדל" הצבה של חומרים ואובייקטים כמו מגלשי סקי, אדני רכבת אפריקאים, סנדלי גטה יפניים, שטיח טיבטי, קטשופ "היינץ", חומרי ניקוי "דאק", קרני צבי, קשת כינור, קופסאות שימורים… ערבוביה שבאה מתרבויות שונות ויוצרת יחס בין נוסטלגי לקפיטליסטי וממוסחר, ובין גלובליזציה לפרטיות. המגדל הופך למעין מגדל בבל אישי של התנסויות, שימושים, דרך חיים.

באופן דומה פועל גם המיצב "יום כביסה", שמפגיש מתלה כביסה מאיקאה שתלוי עליו מלאך קטוע גוף וחבוש, קרש כביסה, אבקת כביסה יפנית, חצובת מצלמה, קופסת שימורים, קופסת מרק קמפבל, שקיים בדואי… והצל על הקיר מתכתב עם מתלה הבקבוקים של דושאן.

סדרת הצילומים "Camouflaged" ("מוסווה") היא האישית ביותר בתערוכה ויש לה חשיבות רבה. מופיע בה בנה של האמנית, עידו בן ה-16, שאביו הוא סיני שהכירה במהלך לימודיה בסין. מגיל 4 חי עידו באנגליה, אח"כ שנתיים בסן פרנסיסקו, ובחוויית חייו ובזהותו מגלם את כל אותם מעברים רב מוקדיים שהתערוכה עוסקת בהם. הוא מצולם בתוך סביבות צמחייה, מוסווה, מתוך עמדה שטוענת שמראית העין אינה חושפת את כל הרבדים והזהויות שאדם חי בהם.

תערוכה מרתקת, מלאת עניין והפתעות, וצלילי הפסנתר מחדר ההקרנה מלווים את הביקור בה.

 פתיחה חגיגית בשישי ה-3.1.2014 מהשעה 19:30

שיח גלריה בהשתתפות האמנית יתקיים בשבת ה18.1 בשעה 13:00

 סגירת התערוכה: 25.1.2014

חזרה