nivo slider image nivo slider image

אורנה אוריאן וטליה דבורי

אורנה אוריאן | שדות מתפצלים  •  טליה דבורי | שפתיים

21.2.2009 – 31.1

אורנה אוריין וטליה דבורי מציגות בגלריה בבארי שתי עבודות נפרדות, ששתיהן עוסקות בהצבה בחלל, עד כי לעתים לא ברור מתי נגמרת זו ומתחילה זו.

עבודתה של אורנה אוריין "שדות מתפצלים" עוסקת במרחב שהוא גם ממשי, ריאלי, וגם מרחב מנטלי. באותם שדות-מרחבים אין שום דבר שהוא לינארי. הכל מתפרק לחלקים, להבלחים. מקטעי עולמות, חלקי חיים וישויות.

בנישה המרכזית שמול הכניסה תלויות בצפיפות קופסאות עץ קטנות שבתוכם צילומים ואובייקטים. המקור לעבודה מרשימה זו הוא זיכרון ילדות של האמנית, שמספרת על אימה שהיה לה "מזבח ברזילאי" בו הייתה שומרת חפצים מיניאטוריים ואיקונות ברזילאיות. זה היווה את הקשר שלה למקום הולדתה שעזבה. לילדותה. בתור ילדה הייתה אורנה עוזרת לאם לנקות את האבק מהאובייקטים, לשמור על האיקונות. והנה התחילה בבגרותה ליצור לעצמה קופסאות משלה. בקופסאות הדביקה צילומי נופים מסיני, ממדבריות אחרים, ומהקיבוץ. היה לה ריטואל קבוע: לכל קופסה היה את הצילום שלו, את החרוזים שלו ואת החפץ שלו, שמותאם לו. החפצים היו מחומר או מחפצים מוכנים, מאוד מוזרים ואמורפיים. היה בזה משהו טקסי. היה סדר ושייכות וזהות.

בהמשך פירקה את השייכות בין כל קופסה לחפץ הספציפי שלה.

החפצים המוזרים והבלתי מזוהים כמו מספרים שיירים מסיפור שאבד. אין חיים שלמים, אלא הרס, פסולת של סיפורים, מה שהופך אותם לאניגמאטיים ויוצר סקרנות אצל הצופים.  רב הקופסאות מקובצות בצפיפות בנישה המרכזית, במבנה שמזכיר קיני יונים בסלע או צרעות, אך כמה קופסאות התפזרו בחלל ונפוצו לקירות אחרים.

על הקיר הגדול תלוי קולאז' צילומי המודפס על יריעת בד גדולה. נראה בו מרחב עצום של שדה דלועים. הדלועים מאופיינות בצורתן הנשית הרכה והמעוגלת ובצבעוניות החמה- כתומה .הדלועים חלקן בשלות וחלקן רקובות. גם במצב של הבשלות והריקבון יש יופי. אורנה אוריין קוראת פה תגר על הסגידה לגיל הצעיר, ליופי הקונבנציונאלי, לדחייתנו את הקמטים ולפחד שלנו מהזקנה ומהמוות. בקולאז' הענק הזה היא פורשת  בפנינו את מצבי הגוף השונים: מבוסרי לבשל ועד לרקוב ולמת .

מוטיב נוסף שחוזר בתערוכותיה של אורנה אוריין, ונמצא גם פה, הוא היצורים הזוחלים. לאורך הקירות, מגובבים זה על זה, מזדחלים בשורה ונערמים בערימה ויוצאים מפינה אחרת של החלל, יצורים תפוחים מחומר חסרי צורה מוגדרת שננעצו בו, כאותו קיפוד, חלקי נגטיבים גזורים.

יצוריה של האמנית נושאים את הנגטיבים שלה ושל משפחתה!  כלומר, הם מקבלים משמעות וסמליות של נושאי העבר, ההיסטוריה והזמן שחלף.

אורנה אוריין מרבה להשתמש בעבודותיה ביצורים חסרי צורה אלו: בזויים, בעלי חומריות נמוכה, כאותן הפרשות גוף שסולקו מהאני והפכו לבזויות. הם נדבקים לפינות ויוצאים מהחורים ומהכוכים, דביקים למגע ומזוהמים.

דווקא במצב הירוד הזה דרוש סדר. מתרבויות קדומות ומטקסים אנו למדים  שבמצב של כאוס גדול, במצב משברי וקשה, ההליכה היא מאוד מסודרת. רק כך יכול האדם להכיל את הקושי ולארגן את עצמו לקראת הדבר שהוא צריך לעבור. זו הדרך אולי להסביר את הניגודיות בין הכאוס והיצורים חסרי הצורה בעבודתה של אורנה אוריין לבין ההתארגנות במסגרות העץ המרובעות והתלייה המסודרת, והצבת היצורים בשורות שורות הולכים בסך…

טליה דבורי מציגה את עבודתה "שפתיים" בחלל הצר של הגלריה ובחלל ההקרנה. בדומה לאורנה אוריין , גם היא עוסקת בגוף, אך באופנים אחרים. טליה דבורי מפרקת את הגוף לאיבריו. הפירוק וההגדלה יוצרים תפקוד חדש.

בעבודת הוידיאו נראה תקריב של שאיבת חלב משד ע"י מכונה. האיבר המיני כל כך, השד, מאבד מחושניותו והופך לאלמנט פונקציונאלי-מכני. ההגדלה על מסך גדול יוצרת זעזוע אצל הצופה , והרעש המכאני שמתלווה לפעולה רק מוסיף לתחושה הלא נעימה והלא אינטימית הזו.

 שלושה צילומים זהים מובילים את הצופה לחדר ההקרנה – אלו צילומי תקריב של שפתיים, שלרגע נדמה שזהו פרח אדום מפתה, שנתלו במכוון בגובה הבטן.

בחלל הגלריה, על קירות לבנים, תלויות עבודות על דיקטים עבים צבועים בצבע ירוק לוח כהה. הצורות נגזרו גם הן מתוך רישום גדול של שפתיים. צורות מופשטות, ביומורפיות, שיוצרות באופן התלייה שלהן דיאלוג זו עם זו ועם החלל הנגטיבי שנגזר מהן, הלבן של הקיר. למרות עובי הדיקט והבולטות שלו מהקיר, שמקנה לו תחושה של אובייקט, לעיתים תלוי, לעיתים מונח על הרצפה, הרישום מעליו בגיר לוח לבן או במשטח אטום כהה מחזירה אותו להיות רישום דו מימדי, שטוח. מפתיעות ומהנות התוספות של נעלי העקב, שמשמשות לעיתים כמשענת-רגל ממש ומחזירות את הממד החושני-גופני-נשי לצורות המופשטות שעל הקיר.

הדיאלוג שנוצר בחלל במפגש בין הקופסאות בנישה, היצורים המזדחלים על הרצפה ובין הצורות התלויות – מונחות על הרצפה , מפתיע. השיטוט בחלל מגלה חיבורים מעניינים בין העבודות של שתי האמניות, שלא הכירו לפני כן ונפגשו רק ביום תליית התערוכה.

חזרה