nivo slider image

אדוה דרורי | מעיוור

10.3.2007 – 17.2

הגלריה בבארי מארחת החודש את אדוה דרורי, בתערוכתה "מעיוור", שהוצגה לראשונה במעבדה בירושלים במסגרת פרויקט "הגולם".

זהו מיצג ריטואלי ואינטראקטיבי בשיתוף הקהל, סביב אקט של אפייה, צביעה ואכילת עוגיות בצורת איברי אדם. העבודה עוסקת במציאות אישית, חברתית ופוליטית, שבמרכזה תפיסה של הקרבה וקורבניות.

רצפת הגלריה כוסתה בשכבה עבה של גרעיני כותנה, ובמקומות מסוימים היא נערמת לערימות גבוהות, מה שמזכיר לבני המקום את משחקי הילדות במתבן הכותנה. הכותנה רכה ומזמינה לגעת ולהתפלש בה, ובתוכה ועליה מפוזרים משחקי ילדים, בובות, אופניים ישנים, אך התכנים אינם כה תמימים. הבובות מאיימות, ערופות ראש ומדממות, החיילים קטועי איברים מקרטעים בתוך  הניילונים ובתוך ברכת הנוצות זוחלים עשרות חיילי צעצוע ממונעים: "סימפוניית צעצועי מוות, מחול סיזיפי ובלתי פוסק, מעגל של התכלות עצמית והתפרקות."

קיים מתח בין הכותנה, שמגלמת את החומר הטבעי ואת המגע הישיר עם הטבע מתקופת הילדות, לבין חומרי הפלסטיק התעשייתיים שמתגלמים בחיילים ובבובות. זהו אותו מתח שבין עולם הילדות לעולם המבוגרים.

 אדוה דרורי בעבודתה מביעה ביקורת על החברה, על עולמנו – עולם המבוגרים. לטענתה איבדנו את היכולת לשחק באמת. משחקי הילדות הפכו למשחקי מלחמה.יוצרת "חלל מזמין" בו יכול המבוגר ולו לרגע קט להיכנס לתוך עולם המשחק והשעשוע החופשי שקיים אצל ילדים.

הפירוק לאיברים (של הבובות, החיילים והעוגיות) הוא דיבור על התפרקות סימבולית של החברה לחלקים, של האדם – שנולד בתחושה שהוא מורכב מאיברים נפרדים ואינו תופס את עצמו כשלמות אחת (לאקאן), התפרקות מערכים במציאות הפוליטית. תחושה שאין איחוי, שלא נמצא מרפא.

האפייה, כפעולה המרכזית במיצג, מראש מביאה את הגוף מפורק לחלקים ולאיברים, שהצופה מוזמן לאכול אותם…

החלל מאוכלס בחלקים מעבודות קודמות שהציגה האמנית בשנים האחרונות: השטיח מ"עבודה בדירה" בפלורנטין, שמלת הכלה מ"כלה 2001" בנחשון, אובייקטים ממיצג בפינלנד, המצות הרקומות מהתערוכה בג'ולי מ., החיילים מ-  , הכותנה והבובות מ"לינה משותפת"….כל אלו ביחד גודשים את חלל “FIRE” הגלריה ויוצרים מקום אחר , הזוי וסהרורי, המאפיין את עבודותיה של אדוה דרורי.

התערוכה מפתה את הצופה ומתחזה לילדית ותמימה…והמסרים נקלטים  בהמשך , מטרידים ומצמררים כמו אותם קורי עכביש כמעט בלתי נראים שנדבקים בך בפינה נסתרת.

התערוכה של אדוה דרורי היא חוויה כוללת של כל החושים: רעש חיילי הצעצוע הממונעים, ריחות העוגיות הנאפות בתנור, טעמן המתוק, רכות מגע הכותנה וכמובן הססגוניות הנראית לעין. האמנית עצמה הופכת לחלק מהעבודה כשהיא לוקחת לעצמה את תפקיד האופה. בשמלה לבנה  – רקומה באדום וכתוב עליה "האם אני רוצחת?", מוקפת בחומרי המטבח, בתבניות ובמערוכים, ידיה טובלות בקמח ועסוקות בבצק..

הקהל ממוגנט, צופה בפעולותיה ואוכל מידיה, שבוי בקסם, נלכד בקורי העכביש הבלתי נראים.

 

 

חזרה